שיחות ראשי הישיבה

פרשת כי-תצא - יחסנו המוסרי לעבדים

בפרשת השבוע מופיעה פרשת עבדים, ואחד מהדינים המופיעים בה הוא: "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ימלט אליך מעם אדוניו. אתך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו". השאלה העולה מקריאת הפסוק היא מדוע לא להסגיר עבד אל אדוניו, כאשר מן הדין הוא שייך לאדון? הרמב"ם קובע, בעקבות דעת ר' יהודה בגמרא בגיטין, שמדובר בעבד שברח מחו"ל לארץ ישראל. לפי הבנה זו, הדרישה שלא להחזיר את העבד לאדוניו אינה נובעת מעמדה מוסרית הרואה את מצבו העגום של העבד ומעדיפה שיהיה משוחרר, אלא מעמדה הרואה את חשיבות ארץ ישראל, וקובעת שחשיבות הארץ עולה על החשיבות הקיימת בהחזרת העבד לאדוניו.

אולם הפסוק מסתיים במצווה נוספת שאותה יש לבחון - "לא תוננו". לכאורה, חיוב זה מושך את הפסוקים לכיוונים מוסריים, ולא לפסוקים העוסקים בחשיבות ארץ ישראל. ואמנם, נדמה שנקודה זו מתחזקת בעקבות שאלה שמעלה הרש"ר הירש בהקשר אחר. הרש"ר הירש מקשה מדוע חיוב "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע" נאמר בפרשת אמה עבריה, בשעה שמדובר בחיוב הנוגע לכל אדם כלפי אשתו? הרש"ר הירש עונה, שהיינו יכולים לחשוב שחיובים אלו קיימים רק בין בני זוג השייכים לאותו מעמד או לאותה חברה, אולם במקרה של אמה עבריה, ממעמד נמוך ושפל שנמכרה לעבדות בגלל העוני של אביה, אין חיוב כזה. מלמדת אותנו התורה שגם במקרה כזה יש צורך לדאוג לצרכיה המינימאליים של האשה - ק"ו כאשר היא איננה אמה עבריה. באותה צורה אפשר לפרש גם את הכתוב כאן, ולומר שהיה ניתן לחשוב שהחיוב שלא להונות אנשים אחרים קיים רק ביחס לאנשים מאותו מעמד שלך, אולם אינו קיים לגבי עבדים ממעמד נמוך - באה התורה ומלמדת אותנו שחיוב זה קיים בכל אדם.

אם כן, מטרת התורה בפסוקים שלפנינו היא לומר שהעמדה המוסרית כלפי העבד צריכה להיות שווה לעמדה המוסרית כלפי כל אדם אחר, הן בציווי שלא להחזיר אותו לאדונו והן בחיוב שלא להונות אותו.

התורה מחייבת אותנו באיסור "לא תוננו" להבין את המסכנים ואת העניים בחברה. הסתכלות דתית על המסכנים בחברה לא צריכה להגיע מתוך ניסיון לחנך או לבקר את העניים, אלא מתוך ניסיון לקדם אותם, לעזור להם ולשאוף להעלות אותם ממעמדם הדל. כאשר אנו רואים ציבור עני שסובל - אל לנו לבקר אותו 'מדוע עשית כך ולא עשית כך', 'יש לך לעשות את זה כדי לצאת ממצבך' - אנו צריכים לעזור לו בפועל ולהרים את מעמדו. כל אחד מאתנו צריך לקחת ללבו את החיוב המיוחד לא לפגוע במרי הנפש, גם ברמה החברתית-אישית וגם ברמה הלאומית-כלכלית.

הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א (סיכם: ר' שאול ברט)