שיחות ראשי הישיבה

פרשת שלח-לך - תלמוד ומעשה

לאחר שהתורה מספרת על חטא המרגלים, היא מביאה מספר פרשיות שלכאורה אינן שייכות להקשר הכללי: פרשת נסכים, הפרשת חלה ופרשת שגגות. הרמב"ן על אתר דן במיקומן המוזר של פרשיות אלו, ומסביר: "אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ" - כלומר, לאחר שנגזר על ההורים למות במדבר, היה חשש שמא הם יידרדרו ליאוש, ולכן הקב"ה מלמד אותם שגם אם דור ההורים לא יגיע למציאות אידיאלית זו של הקרבת נסכים - הבנים אכן יגיעו לכך.

לפי דברי הרמב"ן, פרשת נסכים נאמרת בשביל לנחם את דור ההורים שימות במדבר. אולם ייתכן שניתן להבין שפרשה זו מהווה נחמה גם לדור ההורים עצמם. אנו אמונים על התפיסה שהאדם הדתי אינו שם את שאיפותיו אך ורק בעתיד, אלא שאיפותיו אמורות להתחדש בכל יום בפני עצמו - כמה יתקדם היום בעבודת ה' וכמה יתקדם היום בהתקרבות לקב"ה. אם כן, חזקה שבנחמת משה לא היתה רק נחמה לעתיד לבוא, אלא גם נחמה לאותו הדור שימות במדבר.

נדמה, שהמסר העולה מפרשתנו הוא שלימוד התורה וההפנמה שלה מהווים נחמה לעם ישראל, למרות שאת האופי המעשי של אותו לימוד הם לא יזכו לקיים לעולם. התורה נותנת פורקן לאדם ומנחמת אותו גם בתור דבר ה' בלבד, אפילו ללא היכולת לקיים אותו או להביא את הדברים לידי מימוש בשטח.

מורי ורבי הרב הוטנר ז"ל דיבר פעמים רבות על הגמרא בעבודה זרה, האומרת שכל דבר שאדם עושה "כיון דאידוק בה, כמינות דמי". הרב הוטנר הסביר שכל דבר שהאדם אינו יכול בלעדיו, וחושב שדבר זה הוא שנותן לו את הכוח להמשיך - זו מינות! רק הקב"ה הוא זה שבו אנו אמורים לחסות ורק הוא אמור לנחם אותנו כשאנו חושבים שהכל אבוד. כמובן, יכולים להיות דברים שהאדם אוהב ועוסק בהם; אולם "אידוק בה" - חס וחלילה! רק בקב"ה אנו אומרים להידבק, ולא בשום דבר אחר. מסיבה זו, נדמה שההודעה על התורה ועל מצוותיה, אפילו כאשר מדובר במצוות שלעולם לא נקיים, מהווה נחמה, ועוזרת לעם ישראל שלא ליפול ליאוש. הודעה נוספת על דבר ה' נותנת לעם ישראל חזון מספיק, אפילו ללא קיום או הוצאה אל הפועל של אותו חזון.

הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א (סיכם: ר' שאול ברט)