|
|
|||||||||||
| |
!! |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| EAB- blank |
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן. הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א חטא משה ואהרן שיחה לפרשת חוקת* "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (כ', יב). הפסוק מתאר טרגדיה גדולה מאוד: משה ואהרן, שהנהיגו את עם ישראל במשך דור וחצי, ופעלו כל כך הרבה למענו, אינם זוכים להיכנס עמו לארץ. טרגדיה זו העסיקה רבות את חז"ל ואת הפרשנים, במיוחד לאור העובדה שלא ברור במה חטאו משה ואהרן. הפסוק סותם ואינו מפרש את חטאם, והפרשנים הלכו בכיוונים שונים בעניין זה. רש"י תולה את החטא בכך, שהקב"ה ציווה את משה ואהרן לדבר אל הסלע (פסוק ח), ואילו הם הכו אותו (פסוק יא). היתה כאן, אם כן, סטייה מציוויו של הקב"ה. רש"י מוסיף, שהיה בכך גם חוסר קידוש השם: "שאילו דיברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דיבורו של מקום - קל וחומר אנו" (רש"י לפסוק יב). מכל מקום, עיקר החטא הוא בסטייה מן הציווי. הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) מסביר, שמשה ואהרן חטאו בכך שכעסו ואמרו "שמעו נא המורים…" (פסוק י). הדבר מתקשר גם לדברי הרמב"ם בהלכות דעות (ב', ג), שאמנם בכל מידה ומידה צריך האדם ללכת בדרך הממוצעת, אולם ישנן כמה מידות שבהן עליו להתרחק מן הקצה האחד וללכת בקצה השני, ואחת מהן היא מידת הכעס. אדם צריך להתרחק מאוד מן הכעס, ולא לכעוס אפילו על דברים שראוי לכעוס עליהם. גם הרשב"ם כתב שמשה הכה בסלע "כעין חימה וכעס". הרמב"ם בשמונה פרקים מוסיף, שכעסם של משה ואהרן יצר אצל בני ישראל רושם שהקב"ה כועס עליהם, בעוד שהוא כלל לא כעס עליהם, ונמצא שמשה ואהרן גרמו לכך, שעמדת הקב"ה הוצגה באופן לא נכון. הסבר שלישי מובא ברמב"ן וברבנו בחיי בשם רבנו חננאל: משה ואהרן חטאו בכך שאמרו "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" ולא "יוציא ה' לכם מים". העם היה עלול לחשוב, שמשה ואהרן הוציאו את המים בחכמתם, ובכך יימנע קידוש השם, וזהו שאמר הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני". המדרש הבין כרש"י, שמשה ואהרן חטאו בכך שהכו את הסלע במקום לדבר אליו. הבנה זו הביאה אותו לשאול, מדוע נענש גם אהרן - הלוא משה הוא שהכה? "משל לבעל חוב שבא ליטול גורנו של לוה, ונטל שלו ושל שכנו. אמר לו הלוה: אם אני חייב, שכני מה חטא? אף כך אמר משה רבינו: אני הקפדתי, אהרן מה חטא? לפיכך הכתוב מקלסו: 'וללוי אמר תֻמיך ואוריך לאיש חסידך, אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה' " (במדבר רבה י"ט, ט). המדרש מצטט פסוק מספר דברים, כדי להוכיח שאהרן לא חטא במי מריבה. ברם, הדבר רק מחזק את השאלה: אם לא חטא, מדוע נענש?! המדרש משיב על כך בהמשך (י"ט, יא), על פי הפסוק בקהלת: "יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע להם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע עליהם כמעשה הצדיקים, אמרתי שגם זה הבל" (ח', יד). המדרש קובע שאהרן יכל לקבול על גזר דינו ולטעון שלא חטא, אולם הקב"ה לא הניח לו להעלות טענה זו. המדרש מקשר, אם כן, בעיה זו, לבעיה הכללית של "צדיק ורע לו". אולם קשה להשלים עם תשובה זו של המדרש: אנו מוצאים את משה מתחנן רבות לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה, עד שהקב"ה נאלץ לומר לו: "רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג', כו), ואילו אהרן לא פצה פה, אף שלכאורה היה לו טיעון חזק הרבה יותר מזה שהיה למשה. לאור כל זה, נראה שיש להסביר את חטאם של משה ואהרן באופן אחר. הפסוק כלל אינו אומר שמשה ואהרן חטאו. הפסוק רק אומר שהם לא קידשו את השם: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". כך נאמר גם בפרשת האזינו: "על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים ל"ב, נא). משה ואהרן לא נענשו על מה שעשו, אלא על מה שלא עשו (גם רבנו בחיי כותב שמשה ואהרן לא חטאו, אלא שהוא מסביר את העונש על פי תורת הנסתר, עיין שם). הם לא עברו על ציווי ה', אולם הם החמיצו הזדמנות לקדש שם שמים. אילו היו מדברים אל הסלע, היה שם שמיים מתקדש הרבה יותר, היתה מודגשת צייתנותו של הסלע, והפסוק "לא בחיל ולא בכֹח כי אם ברוחי…" היה בא לידי ביטוי. משה ואהרן החמיצו הזדמנות פז, שספק אם תחזור. אמנם מי שהכה את הסלע היה משה, אך גם אהרן נענש, מפני שהוא התמהמה במקום לדבר אל הסלע, ומפני שלא מחה במשה כאשר הכה בו. משה ואהרן אחראים, אפוא, כאחד להחמצה הגדולה. בעקבות הפספוס הגדול לא בא עונש חמור בלבד, אלא גם התייחסות מחמירה מאוד. בהמשך הפרשה אומר הקב"ה: "יאסף אהרן אל עמיו… על אשר מריתם את פי במי מריבה" (כ', כד) - חטאם נחשב להם למרי. ובפרשת האזינו (ל"ב, נא) נאמר: "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל" - חטאם דומה למעילה (שאותה משווה הגמרא במעילה יח. לעבודה זרה ולגילוי עריות!). התייחסות מחמירה זו קשורה ודאי לכך, שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. אפשר שהבנה זו רמוזה בפסוק "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" (כ', יג), המקביל לפסוק "בקרובי אקדש" (ויקרא י', ג). יש גם לזכור, שמשה ואהרן לא החמיצו לגמרי את קידוש השם, אלא רק קידשו אותו פחות ממה שיכלו, ובכל זאת נענשו בחומרה. עם כל זאת, מן העובדה שהקב"ה העניש את משה ואהרן, אף שלא חטאו אלא רק החמיצו הזדמנות, ניתן ללמוד גם משהו לגבינו: הקב"ה מתייחס לאדם בהתאם ליחס בין מה שעשה לבין מה שיכול היה לעשות. אדם יכול לקיים תורה ומצוות, ואף על פי כן להיענש, הואיל ויכול היה לעשות דברים ולא עשאם. הגמרא בסנהדרין צט. אומרת, שמי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק נכלל בפסוק "כי דבר ה' בזה". והגמרא בברכות יב. אומרת, שמי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא. לא נאמר בשום מקום שאדם מצֻווה להתפלל על חברו, ואף על פי כן מי שאינו עושה כן נקרא חוטא, כיוון שהיה יכול לסייע לחברו ולא עשה זאת. להסתכלות המחמירה כל כך על מי שלא מימש את כל יכולתו ישנן שתי סיבות: 1. בזבוז של פוטנציאל נחשב נזק בידיים. הרמב"ם בהל' שכירות (ב', ג) כותב בשם רבותיו (הר"י מיגאש), שמי שמסר כרמו לשומר או לאריס בתנאי שיחפור או יזמור וכד', והשומר פשע ולא עשה כן, הרי הוא "חייב כמי שהפסיד בידיים". 2. החמצה כזאת נובעת במקרה הטוב מעצלות, ובמקרה הרע מחוסר אכפתיות. מי שאינו מתפלל עבור חברו - כנראה שחברו איננו חשוב לו. הגמרא בברכות אומרת: "אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו... פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה..." (ה.). מי שלא מצא שום עבֵרה שעשה, יסיק שהעונש שקיבל אינו על מה שעשה, אלא על מה שלא עשה. אין זה ברור שביטול תורה אסור מבחינה הלכתית-פורמלית - האדם אינו חייב ללמוד תורה במשך כל חייו. אולם ברור לחלוטין שביטול תורה חמור מצד ההחמצה שבו. אדם צריך תמיד לשאוף לעשות את המקסימום שהוא יכול. אסור לאדם לפעול על פי מעשי חבריו, או בהתאם למעשי הדורות הקודמים. אפשר שהפוטנציאל שלהם היה שונה. שומה על כל אדם לממש את הפוטנציאל שלו!
|