"קדושים תהיו כי קדוש אני" / הרב ליכטנשטיין / ס"ש

 

 

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (י"ט, ב') - "כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים" (רמב"ן).   וברמב"ן מ.. א"כ פס' זה אל הצורך להידמות לקב"ה בהמשך דבריו כתב:   "וטעם ב… שאמר "כי קדוש אני ה' אלוקיכם" לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים" - כיוון שהוא קדוש הרי שאנחנו נדבוק בו ונלך בדרכיו אם נהיה קדושים.   מהרמב"ן משתמע שזה רשות - מי שיהיה קדוש ידבוק בקב"ה, ואין חובה לעשות זאת, אולם נראה שגם לדבריו זו חובה כפי שעולה מהפס' "והתקדישתם והייתם קדושים" (כ', ז').   יש מקומות בתורה שציווי מובא בלשון של רשות.   בגמ' מובאים ניסוחים שונים בשאלה כמה בדיוק צריכים להידבק.   הגמ' בשבת קלג דורשת את הפס' "זה א-לי ואנווהו" - "הוי דומה לו - מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנוך ורחום".   יש א"כ להידמות לקב"ה בחינת אופי ומידות לעומת זאת הגמ' בסוטה יד. אומרת:   "… אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם…", אף אתה הלבש ערומים… הקב"ה ביקר חולים דכתיב "וירא ה' אליו באלוני ממרא" אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים… אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים".   כאן הציווי הוא להידבק במעשיו של הקב"ה.   מובן שהדברים קשורים זה בזה - מי שחנון ורחום מגיע לעשיית מעשי חסד, ואין אדם גומל חסדים עד שיעצב אישיותו כחנון ורחום, אולם עכ"פ יש שוני בין שתי הגמרות.  

 

כמו כן יש שתי וריאציות לחובת ההידמות לקב"ה מבחינת אופי.   הגמ' בס… שראינו לעיל פותחת כך:   "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" (דברים י"ג, ה') "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נא' "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד', כ"ד)?   אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה - מה הוא מלביש ערומים וכו' ".   הגמ' מקשרת חובה זו לפס' "אחרי ה' אלוקיכם תלכו".   הרמב"ם לעומת זאת מצטט את דברי הגמ' "מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' " (הל' דעות ה'-ו'), אך מקשר אותם לפס' "והלכת בדבריו" (דברים כ"ח, ט').   נראה שיש הבדל עקרוני בין הדברים.   הגמ' בסוטה אומרת שיש להידמות לקב"ה כיוון שזו הדרך היחידה ללכת אחריו, כיוון שהוא אש אוכלה.   ההידמות לקב"ה מספקת כאן צורך דתי, היא נועדה ליצור קשר מסויים עם הקב"ה.   לעומת זאת הרמב"ם מתייחס לזה בהל' דעות ורואה בחובה זו התנהגות מוסרית ראויה.   אדם שרוצה לבנות אישיותו בדרך הטובה ביותר צריך להידמות לקב"ה וללכת בדרכיו.   כך יאמץ לו את המידות וההנהגות הנכונות.

 

במדרש לפרשתנו ניתן לראות דוג' חריגה של חובת הידמות לקב"ה.   "וכי תבוא אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו…" (י"ט, כ"ג) - מה… לא משמע שיש חובה לנטוע עצים אלא שמי שעושה כך יקפיד על דיני ערלה.   אולם במדרש מתקבלת תמונה שונה.   "אחרי ה' אלוקיכם תלכו - וכי אפשר לבשר ודם להלוך כשכינה… אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב" אלא במטע תחילה, בב"ד "ויטע ה' אלוקיך גן בעדן", אף אתם כשנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, בב"ד "כי תבואו אל הארץ".   בנטיעת עצים יש א"כ משום הידמות לקב"ה.   ייתכן שיש לקשר זאת למה שהזכרנו בעבר בנוגע לנח.   חז"ל במדרש (ב"ר ל"ו, ג') מבקרים את נח על כך שהדבר הראשון שעשה כשיצא מן התיבה היה לטעת כרם כדי לשתות יין ולא נטע דברים מועילים יותר לבנין העולם.   העולם היה חרב ובמקום להתחיל לבנותו החליט נח לטעת כרם.   אולי זה הדגש בפס' "ונטעתם כל עץ מאכל" - יש להתרכז בעצי מאכל, בדברים שהאנושות צריכה באמת, לבנות את העולם קודם כל ע"י סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא במותרות, ובכך יש כאמור משום הידמות לקב"ה.

 

נראה שיש כאן גם מסר נוסף.   בנביאים מוזכרים העצים פעמים רבות בקונוטציה שלילית.   פעמים רבות שמשו האשרה ועצים אחרים לע"ז, וירמיהו אומר ש"תחת כל עץ רענן את צועה זונה" (ב', כ').   היופי וההדר של העצים שמשו גם גירוי לפריקת עול וחטאים.   מצב זה הוביל רבים לגישה שיש להימנע מלטעת עצים, להסתגר בתוך עצמנו ולשמור על אורח חיינו, ולא לעסוק בדרים שיכולים להביא לידי חטא.   גישה זו מכירה בכך שהעולם יראה יפה הרבה פחות, אך מעדיפה שכך יהיה המצב כדי שלא נגיע לידי מכשול.   גישה אחרת, אותה אימץ הציבור של…   ידיים, גורסת שיש להמשיך בנטיעת עצים, לפתח את העולם ולעסוק בבניינו, אלא שיש להקפיד ולהיזהר מהסכנות הרבות הנובעות מעיסוקים אלו.   אפשר א"כ לומר שבמעשים כאלו כמו נטיעת עצים ובניית העולם יש משום הידמות לקב"ה, מה שמחזק אותנו במעשינו ודרכנו, אך בשל הסכנות שיוצרת גישה זו עלינו לנהוג במשנה זהירות שהעץ הרענן שאנו נוטעים לא יגרום לנו להיכשל ול… לידי חטאים.