הרב אהרן ליכטנשטיין

 

"גר ותושב אנכי עמכם"*

 

 

על הפסוק "גר ותושב אנכי עמכם" מביא רש"י שני פירושים. לפי הפירוש האחד, בדרך פשוטו של מקרא, היה אברהם גר בעבר "מארץ אחרת, ונתיישבתי עמכם". לפי הפירוש השני, המבוסס על המדרש, "אם תרצו - הריני גר, ואם לאו - אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' ".

 

לפי שני הפירושים, המונח "גר תושב" מכיל שתי מלים שכל אחת מהן נראית כסותרת את רעותה. אמנם, מפשטות לשון המקרא נראה שקיים שילוב בין שתיהן ודרות נהן בכפיפה אחת.

 

להבנת השילוב בין שני מושגים אלה, יש לבחון אותם בשני מישורים, האחד עניינו ביחס שבין אברהם העברי לבין גויי העולם, והאחר עניינו ביחס בין עם ישראל לבין אומות העולם. שילוב זה בלט במיוחד בשעה שהעם היה בגלות. באותה שעה גילה נכונות להשתלב בחברה הנוכרית בתוכה חי ולהתערות בה. אך גם משהצליח לעשות כן, נתלוותה לכך תחושה של "זרות", ולמרות ההשתלבות נותר חייץ שהפריד בין היהודים לשכניהם. תודעת הגרות והזרות אינה מורגשת כל כך בארץ ישראל. את יושביה מלווה תחושת ההשתלבות, שאינה מופרעת באופן ממשי על ידי העמים השכנים.

 

אכן, קיים מישור שני שבו צריך להיראות   השילוב והמיזוג שבין תחושת ה"תושבות" לבין הרגשת ה"גרות" והוא המישור האישי, שביטויו הוא ביחס שבין האדם למציאות הסובבת אותו.

 

מחד גיסא, האדם נוטה - ואף חייב - להשתלב במציאות. ההלכה מתייחסת לזיקתו העמוקה של אדם מישראל למציאות הסובבת אותו ומורה לו את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה ביחס לגילוייה השונים. מתחום היחסים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ועד להתייחסות לכל פרט קטן שבבריאה.

 

מאידך גיסא, האדם צריך לדעת כי גר הוא בארץ. קשה לאדם לחיות בתחושה זו, במיוחד אם הוא מצליח להשתלב בעולם המעשה וחייו הגשמיים פורחים ומשגשגים. למי שנוחל מפלות בכל דרכיו לא קשה להגיע לתחושת ה"גרות" בארץ. אך מי שבכל אשר יפנה יצליח, ודרכו בחיים פורחת ומשגשגת, קשה להינתק מזיקתו למציאות, ההולכת ומתחזקת מדי יום ביומו. זיקה זו נובעת לא רק מצד האדם, אלא מצד המציאות עצמה. מעשי בראשית שוקקי חיים קורצים לאדם ומזמינים אותו לאכול מפריים ולשבוע מטובם.

 

למרות זאת, ודווקא משום כך, צריך אדם לשאת עמו את תחושת הגרות והזרות. עליו לדעת כי הגם שהשתלבותו בחיי המעשה, במציאות סובבת אותו, הכרחית היא כדי שיוכל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות, אין היא אלא "אמצעי". המטרה הסופית היא ההגעה ל"יום ההוא", שבו יהיה "ה' אחד ושמו אחד". כשאדם חש בכל נימי גופו שזוהי מטרתו ואליה שואפת דרכו, יוכל אף לחוש את היותו גר וזר. לא מתוך זלזול במציאות או ניסיון להיפרד הימנה, אלא מתוך השתלבות בה כאמצעי שייעודו ההגעה ל"יום ההוא".

 

 

* מתוך שיחה שנאמרה בישיבה בליל ש"ק חיי שרהתשל"ב. כתב: הרב אליהו בלומנצוויג. ערך: אביעד הכהן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרב אהרן ליכטנשטיין

 

"יפה שיחתן של עבדי אבות"*

 

חז"ל לימדונו כי "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". מה טעמה של קביעה זו?

 

לכאורה, אין היא אלא פרט מתוך שאלתו הכללית של רבי יצחק, בה פתח רש"י את פירושו לתורה: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו' ". באחת: עליך לדעת מה שתשיב לאומות העולם.

 

הרמב"ן טוען ששאלת רבי יצחק לא כוונה רק כנגד מתן טעם לסיפורי בראשית. לדידו, אותו כלל של "מעשה אבות - סימן לבנים" אינו מצביע על כך שכל שאירע לאבות - יקרה גם לבניהם. יש כאן ציוני דרך, הדרכה והוראה לבנים כיצד לנהוג.

 

בתורה ניתן למצוא שתי דרכי הנהגה. האחת מנוסחת בלשון מצווה, ומפרטת את המעשים השונים שעל האדם לנהוג בהם או לחדול מהם. השניה מיוצגת בדמותם של אנשים שמעשיהם, הנהגותיהם ואורחות חייהם אמורים לכוון את דרכנו. לעתים, הצגת הדמות החיה, משפיעה ומדריכה הרבה יותר מניסוח אורחותיה בדרך של מצווה. במיוחד נכונים הדברים לגבי המצוות שבין אדם לחברו, שלגביהן קשה לקבוע מראש גדרים ברורים ומדוייקים. אכן, התורה אינה מותירה שיקול דעת מוחלט לאדם כיצד ינהג ביחסיו עם בני האדם, ואף על פי כן אין היא פורטת את כל ההוראות שיכוונו את התנהגותו בכל מצב ומצב אליו ייקלע במהלך חייו.

 

ההתבוננות בדמות ממשית וחיה,   על פרטיה השונים, על מכלול הנהגותיה   במצבים המתחלפים ובשעות מיוחדות, על הרושם שהיא משאירה על בני ביתה, חבריה ושכניה, יש בה כדי להעמיד בפני האדם ציור מושלם שאותו הוא צריך לחקות ואל ההידמות לו עליו לשאוף.

 

בעומדו לפני מעשה העבירה, עמד יוסף - שמן הסתם דיני עריות היו נהירים לו - והתבונן בדמות דיוקנו של אביו שנגלה אליו, ומשראה אותה - חזר בו. האמורא רב (או רבי, לפי גירסה אחרת), אומרת לנו הגמרא (עירובין יג, ע"ב), העיד על עצמו כי מחודד הוא מחבריו בזכות ראייתו את רבי מאיר מאחוריו.

 

ההתבוננות - ולו בכח הדמיון - בדמותם של אישים בעלי דרגות רוחניות גבוהות, מסוגלת להדריך את אורחות חייו של אדם, ולהנחות את הליכותיו יום יום, שעה שעה.

 

  * מתוך שיחה שנאמרה בישיבה בסעודה שלישית, ש"ק חיי שרה, תשל"ב.כתב: הרב אליהו בלומנצוויג. ערך: אביעד הכהן.