הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

המסע והיעד

שיחה לפרשת מסעי*

פרשת מסעי פותחת ברשימה ארוכה של מסעות בני ישראל במדבר. עם קריאת הפרשה מתעוררת מיד השאלה, איזה צורך יש בכל הפירוט הזה - מדוע לא היה מספיק לומר שעם ישראל יצא ממצרים והגיע לערבות מואב?

הראשונים העלו את השאלה, והציעו לה תשובות שונות:

רש"י מסביר בשם ר' משה הדרשן, שהתורה רצתה להודיע לנו חסדיו של מקום, שלא טלטל את ישראל יותר מדי, שכן במשך שלושים ושמונה שנה לא הלכו בני ישראל אלא עשרים מסעות בלבד.

הרמב"ן כותב בשם הרמב"ם במורה נבוכים (ג', נ), שהתורה רצתה שיהיה תיעוד הסטורי למסעות בני ישראל, שמא יטען מישהו בעתיד, שבני ישראל הלכו במקומות שיש בהם אוכל ומים, ויכחיש את הניסים שנעשו במדבר, כמו ירידת המן.

הרמב"ן עצמו סבור, שהתורה אומרת "ויכתֹב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' " (ל"ג, ב), כדי להדגיש שכתיבת המסעות נעשתה על פי ציווי ה', וטעמה אינו בהכרח ידוע לנו.

נראה שאפשר לנמק את כתיבת המסעות גם באופן אחר. הגמרא בבבא מציעא עט. אומרת, שמי ששכר חמור לרכוב עליו, והחמור מת באמצע הדרך, במקום שלא ניתן לשכור חמור אחר, ישלם בכל זאת למשכיר את דמיה של מחצית הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת, שסוף סוף החמור הוביל אותו עד לאותו המקום, ואילו מראש היה רוצה להגיע למקום זה, ודאי היה צריך לשלם על כך.

תוס' (ד"ה "אילו") תמה על דין זה: מה אכפת לנו שאילו היה רוצה להגיע לכאן היה משלם על כך, סוף סוף הוא לא רצה להגיע לכאן אלא למקום אחר, וכעת הוא תקוע באמצע הדרך, ומוטב היה לו להישאר בביתו ולא לצאת לדרך כלל – מדוע אפוא עליו לשלם על מחצית הדרך??

קושייה זו מובילה את תוס' להידחק ולהעמיד את הגמרא במקרה שניתן למצוא חמור חלופי באותו מקום, אלא שמחירו גבוה קצת יותר.

במקרה הנידון בגמרא, קל מאוד להזדהות עם הסברה של התוס'. כאשר אדם נוסע למקום כלשהו עבור מטרה מסויימת כמו מסחר וכד', מה שמשנה לו הוא רק היעד, ולא תחנות הביניים, כך שאם נתקע באמצע הדרך, בעצם לא השיג דבר.

לא כן הדבר כאשר אנו עוסקים במסע בני ישראל במדבר. במסע זה לא רק היעד - ההגעה לארץ ישראל - חשוב, אלא גם הדרך. עצם המצב שבו עם ישראל הולך על פי ה', כשלפניו עמוד אש וענן, הוא בעל חשיבות עצומה כשלעצמו. אילו היה מדובר בנסיעה לארץ ישראל לצורך עסקים, אכן לא היתה משמעות למי שנתקע ברימון פרץ, ועדיף היה לו אילו נשאר במצרים, אולם הואיל והנסיעה היא באור ה', מוטב לו שיסע עד רימון פרץ, שכן הנסיעה עצמה, כל רגע ורגע ממנה משמעותי ותורם.

רעיון זה בולט גם בשיר "דיינו", שאותו אנו שרים בליל הסדר. אנו קובעים, שאמנם אנו רוצים להיכנס לארץ ולבנות את בית המקדש, אולם גם אילו היינו הולכים במדבר ארבעים שנה, ולא היינו נכנסים לארץ ובונים את בית המקדש – דיינו. יש חשיבות בעצם ההליכה במדבר, גם בלא קשר אל היעד שאליו רוצים להגיע.

מסיבה זו הזכירה התורה את כל מסעי בני ישראל: לכל אחד מהם יש משמעות וחשיבות, והוא תורם לאלו שהולכים.

מה שנכון לגבי ההליכה במדבר, נכון גם לגבי תקופת הלימוד בישיבה. מטרת הישיבה היא אמנם לחנך את תלמידיה לחיים של תורה, אולם חשיבותה של הישיבה אינה מתבטאת רק בהשגת אותו יעד, אלא גם בעצם התקופה שבה יושבים התלמידים ויושבים בה. לכל רגע של לימוד ישנה תרומה משמעותית ללומד בהווה, בלי קשר לשאלה מה יעשה בעתיד, לאחר שיעזוב את הישיבה.

רעיון זה נוגע גם אל חייו של עובד ה' בכלל: מצד אחד, "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות פ"ד מט"ז), ומצד שני, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (שם מי"ז). המטרה היא אמנם להגיע לעולם הבא, אולם אין הדבר אומר שמי שלא הגיע לכך לא השיג מאומה: יש חשיבות לכל שעה של מעשים טובים בעולם הזה, בלי קשר להשגת היעד של העולם הבא.

לכך בדיוק מופנית תפילתנו בכל יום, "למען לא ניגע לריק". אנו מבקשים שחיינו לא יתגלו בסופו של דבר כריקים. אנו מתפללים לחיים בעלי משמעות, בלי קשר להשגת היעד שאליו אנו חותרים. יש לשלול הסתכלות פרגמטית כזו על המציאות, ולחנך לכך שיש משמעות גם לדרך אל היעד ולכלים שבעזרתם האדם מתקדם, ולא רק להשגת היעד כשלעצמה.