הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

זכייה בכתר

שיחה לפרשת פנחס*

"וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (כ"ה, י-יא).

מדוע היה צורך לציין את שושלת היוחסין של פנחס עד סבו? רש"י נדרש לשאלה זו, והביא את דברי הגמרא בסנהדרין פב: -

"לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

ניתן לנמק את הצורך בהבאת שושלת היוחסין של פנחס גם באופן אחר, לאור אופיה המיוחד של כהונת פנחס. התורה מתארת את הברית של הקב"ה עם פנחס כ"ברית כהֻנַּת עולם" (פסוק יג), אולם תוכנה של ברית זו אינו ברור. לדברי הספרי (קל"א), הקב"ה הבטיח לפנחס כי צאצאים רבים שלו ישמשו ככהנים גדולים. רש"י, לעומת זאת, מבאר, שעצם כהונתו של פנחס אינה מובנת מאליה, ולכן היה צורך להבטיח לו שיהיה כהן:

"שאע"פ שכבר נִתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נִתנה אלא לאהרן, ולבניו שנמשחו עמו, ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס, שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא:): לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי".

למעשה, בגמרא בזבחים שם נחלקו אמוראים, האם פנחס זכה בכהונה כאשר הרג את זמרי, או כאשר שם שלום בין השבטים, אולם כולם מסכימים לרעיון המרכזי, שפנחס לא שימש בכהונה מצד ייחוסו, אלא היה צריך לפעול כדי לזכות בכהונה.

כיוון שפנחס נעשה כהן באופן חריג ושונה משאר הכהנים, אפשר היה לחשוב שגם תפקידו ומעמדו ככהן יהיו שונים מאחרים. וכך ניתן להבין מדוע נזקקה התורה לפרט את ייחוסו של פנחס עד סבו: התורה ראתה צורך להשוות את פנחס לאלעזר ואהרן, כדי להדגיש, שחרף הנסיבות המיוחדות של מינוי פנחס לכהן, בסופו של דבר מעמדו ככהן היה זהה לזה של אבותיו. הפסוק "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" מלמדנו, א"כ, כי פינחס הכהן מקביל לאהרן הכהן.

לדברים אלו, הנוגעים לכתר כהונה, יכולה להיות משמעות גם בנוגע לכתר אחר, כתר תורה. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה כותב:

"בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם'. כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר 'זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי'. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', כל מי שירצה יבא ויטול" (ג', א).

התורה, כמו כהונתו של פינחס, אינה עוברת בירושה. מצד אחד היא נתונה לכל מי שרוצה, ומצד שני יש לעמול כדי לקנותה. ברם, ביכולת המבורכת של כל יהודי לזכות בתורה טמונה גם סכנה. אדם עלול לחשוב, בדומה למה שניתן היה לחשוב על פנחס, שכשם שהוא יכול לזכות בכתר תורה, כך הוא יכול לשלוט על תכניו של כתר זה, שהתורה שבידיו שונה מן התורה שהיתה בידי אבותיו.

החידוש בלימוד התורה הוא חשוב ורצוי. מעיינות התורה אינם אמורים להיות מים עומדים, כי אם זורמים ומלאי חיים. שאלת מקום החידוש בלימוד התורה שנויה במחלוקת מתמשכת, אך כולם מודים כי החידוש תופס מקום כלשהו בעולם התורה. ועם כל זה, הלימוד צריך להתאפיין ברצון לדבוק במסורת ובתורה שנמסרה לנו בהר סיני, ולא במגמה ליצור תורה חדשה.