הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

מקומה של פרשת משפטים

שיחה לפרשת משפטים*

מיקומה של פרשת משפטים נראה תמוה, משתי סיבות. ראשית, פרשת יתרו מסיימת בהלכות הקשורות למזבח: "מזבח אדמה תעשה לי", "ואם מזבח אבנים תעשה לי...", "ולא תעלה במעלֹת על מזבחי", ולכן המשכה הטבעי הוא פרשת תרומה, העוסקת בבניית המזבח והמקדש.

שנית, הגמרא בכריתות ט. אומרת, שעם ישראל נכנס לברית עם הקב"ה במילה, בטבילה ובזריקת דם. זריקת הדם התבצעה במסגרת ברית האגנות, המתוארת בהמשך פרשתנו (פרק כ"ד). אירוע זה הוא אפוא חלק בלתי נפרד ממעמד הברית של עם ישראל והקב"ה בהר סיני, וממילא יש לתמוה על כך, שהתורה 'חתכה' את מעמד הר סיני לשניים, והכניסה בין שני החלקים את פרשת משפטים, העוסקת בעיקר בדיני ממונות שונים.

במכילתא (יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ג') נחלקו התנאים, האם ברית האגנות נעשתה קודם מתן תורה או אחריו, ובמקביל נחלקו בכך רש"י והרמב"ן. לפי הדעה שהאירועים מופיעים בתורה לפי הסדר הכרונולוגי, וברית האגנות נכרתה לאחר מתן תורה, שאלתנו קשה במיוחד, שכן נמצא שאין מדובר רק בסדר הדברים בתורה, אלא בסדר האירועים בפועל: מה ראה הקב"ה לצוות דווקא על המשפטים באמצע מעמד הר סיני, לפני סיום כריתת הברית עם בני ישראל?

כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו לעמוד על חשיבותם של המשפטים. לכאורה דיני ממונות הם עניין אוניברסלי הנוגע לעולם כולו, ואינו מייחד את עם ישראל דווקא. זוהי באמת אחת משבע מצוות בני נח: הדינים.

למעשה, ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה מה פשר מצוות הדינים שניתנה לבני נח. הרמב"ם (הלכות מלכים ט', יד) מבין שהכוונה לכך, שיש להקים בתי דין בכל פלך ופלך, כדי שישפטו אנשים שאינם מקיימים את שש המצוות האחרות. לדבריו לא מדובר א"כ על מצווה עצמאית, אלא על דרך לאכוף את קיומן של שש המצוות האחרות. ברם, הרמב"ן בפרשת וישלח חולק על הרמב"ם:

"ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל...     (ל"ד, יג).

הרמב"ן סבור שמצוות הדינים מקבילה, פחות או יותר, למשפטים שבהם נצטווה עם ישראל. דבריו מבליטים את העובדה, שהמשפטים אינם מייחדים את עם ישראל דווקא.

ברם, יש בכל זאת הבדל משמעותי בין משפטי עם ישראל לבין משפטי הגויים. הבדל זה משתקף לעתים גם במישור ההלכתי, כמו מה שמציין הרמב"ם (שם), שבן נח שעבר עברה חייב מיתה על פי עד אחד ודיין אחד ובלא התראה, בניגוד ליהודי, אולם עיקרו של ההבדל הוא במישור העקרוני. כאשר הגיע עם ישראל למרה, נאמר "שׁם שֹם לו חֹק ומשפט" (ט"ו, כה). רש"י מבאר שהכוונה היא לשבת, פרה אדומה ודינים. לכאורה קשה: מצוות השבת ופרה אדומה אמנם לא ניתנו לפני כן, ואינן שייכות לאומות העולם, אולם הדינים כבר ניתנו לבני נח - מדוע אפוא היה צורך לחזור ולצוות את עם ישראל עליהם?

יש כנראה הבדל מהותי בין ערכם של המשפטים אצל אומות העולם לבין ערכם בעם ישראל. ביטוי קיצוני לכך נמצא בדבריו של דוד המלך:

"מגיד דבריו ליעקב, חֻקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום"     (תהילים קמ"ז, יט-כ).

הקב"ה נתן לעם ישראל את החוקים והמשפטים שלו, מה שלא עשה לאומות אחרות. המשפטים מבטאים קשר ייחודי בין עם ישראל לקב"ה, ובאמצעותם עם ישראל והקב"ה מסתודדים יחד, משא"כ הדינים שניתנו לאומות העולם, שאין מטרתם אלא ליצור חברה מסודרת ותקינה בלבד.

לפי זה מובן מדוע מוקמה פרשת משפטים באמצע תיאור מעמד הר סיני. המשפטים הם תנאי לקבלת התורה. עם ישראל התחייב להיות בקשר רצוף עם הקב"ה באמצעות קיום המשפטים. זהו חלק בלתי נפרד ממעמד הר סיני ומהברית שנכרתה בין עם ישראל לקב"ה. המשפטים בעם ישראל אינם רק עניין פורמלי או דרך טכנית לשמור על חברה יציבה. מדובר בכללים המכתיבים את יחסו הערכי של האדם לזולת ולחברה ומקנים ערכי התנהגות בסיסיים.

המדרש מפנה את הדברים במיוחד אל המנהיגים:

" 'ואיש תרומות יהרסנה' (משלי כ"ט, ד) - זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות ואגדות, ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעשה דין ביניהן, והוא אומר להן: עסוק אני במשנתי, איני פנוי, ואמר לו הא-להים: מעלה אני עליך כאלו החרבת את העולם"       (שמות רבה ל', יג).

העיסוק במשפטים הוא כל כך חיוני, עד שמי שמשתמט ממנו כאילו החריב את העולם. מנהיג רוחני צריך לא רק להיות גדול בתורה, אלא גם להיות מודע לבעיות עמו, לעסוק בצדקה וחסד, ולפקח על השמירה על ערכי המוסר והמשפט.

הציבור הדתי בארץ לוקה לפעמים בכך, שהוא רואה בערכי המוסר והצדקה עניינים אוניברסליים, שאינם נוגעים אליו באופן מיוחד, כך שניתן להתייחס אל ההגנה עליהם כאל מצווה שיכולה להיעשות ע"י אחרים, ולהתרכז בהגנה על הערכים המייחדים את עם ישראל. הציבור החילוני, שעניינים כמו שבת וכשרות אינם נוגעים ללבו, מקים קול זעקה בכל פעם שישנה פגיעה במוסר ובזכויות האדם, וכך הוא מצטייר כציבור יותר מוסרי ויותר הומניטרי. הציבור הדתי נוהג להזדעק רק כאשר פוגעים בערכים המייחדים אותו.

תפיסה זו היא מוטעית. ערכי המוסר, המשפט והצדקה אמנם רלוונטיים לכל אומות העולם, אולם הם בכל זאת נוגעים לעם ישראל באופן מיוחד, בהיותם מבטאים את הזיקה הייחודית שיש לו עם הקב"ה בכל הדורות, ולכן אל לנו להפקיר את השמירה עליהם בידי ציבורים אחרים.