|
בס"ד ראש השנה ה'תש"ן, גיליון מס' 200 שוב הכותרת החגיגית "ראש השנה". פעם נוספת מגיע מעגל השנה לקיצו, במהלכו האינסופי של הזמן, המתחדש תדיר; הזמן, הטומן בחובו בכל פעם מחדש אתגרים וסכנות, ימי שמחה ועיתות עצב, רגעי כיליון ומועדי צמיחה. והאדם ? מטבע הדברים ומכוח דרישת השעה, אף הוא עוסק בסיכומים. ראשו ורובו בחיפוש אחר עוולותיו, בחיטוט פרטני בעקבות מעשים שמוטב לו לא נעשו, בתהייה על עברו ובגיבוש תוכניות לעתיד. ימי תשובה הם הימים, וכיוון שכך, מרובה השאיפה לחשיפת פגמי העצמיות ולתיקונם. ופתאום - לפתע נדרש בן אנוש להמליך מלך על עולמו. המטרה -
להתעלות אל פסגת ההכרה, בר בבד עם ההתמדה בענייני הטוב והרע, יחד עם העמקת
מעשה הפנקסנות והחיבוט הנפשי המעיק והמסובך. אך כיצד זה נביט כלפי מעלה בשעה
כה קשה וגורלית לקיומנו ? איך נשכיל לחוות את הוד המעמד ולהבין את גודל השעה,
כשכל מחשבתנו - עודנו נסערים ונרגשים - בחיפוש חטאים ובתיקונם ? האמנם נוכל
לשלב את ההכתרה הנשגבת עם יום הדין הנורא ?! היא הנותנת. הכרה מחודשת בשלטון הקב"ה על ברואיו, אין מובנה
הוד ושגב בלבד. אם מלכות עולמים מתחדשת, הרי שגם מעמדנו כנתינים מוגדר לנו
שוב. אם הבורא חוזר ומתגלה, נזכר האדם שהוא אמנם נזר הבריאה, אך גם אחד
מפסיקיה הזעירים; בן המלך, כמו גם עבר נרצע לו. לכן, קורא לנו הפנקס ביתר שאת לשוב אליו, לשלוף ממנו
רגעים קשים, להיות מודעים לגודל הסטיה ולהשקיע רבות בחזרה לדרך הישר. בית
המשפט אורב מעבר לפינה, וכתב התביעה כבר מוכן... האם נשכיל לנתב את דרכנו בין המוקשים והמהמורות ? האם
נמליך שוב את מלכנו מרצוננו החופשי והאמיתי, ביראה ובאהבה ? כיצד עוצרים לרגע
את שצף המאורעות היומיומי וחושבים מעט ? יחד עם כל בית ישראל, גם "דף קשר" חוגג 'החלפת קידומת'.
במשך 200 גיליונות הפיץ הדף את מעיינות הישיבה חוצה, אל מי שנדרש להפסיק
מלימודו, למען ההגנה על העם והארץ. תקוותנו כי במשך השנים תאמנו את הציפיות
ככל האפשר. אנו מחדשים את הבקשה לשלוח אלינו את הערותיכם והארותיכם, בכל אשר
תמצאו לנכון. בע"ה, עם הכניסה ל'מאה השלישית', עוד היד נטויה. * * * אני מסיים כאן את תפקידי כעורך הדף. אבקש להודות לכל מי
שעסק עמי במלאכה. לעורכים - אוריאל ציפסר בעבר,
שלמה קהן בהווה; לסדר המחשב, חיים וייס; ל'מחלקת ההפצה' - ליאור ערוסי, רונן רוזנזון, ארי גייגר ויהודה
לבנברג. כמו כן, תודתי לכל מי שסייע, העיר והאיר, כדי להוציא דבר מתוקן
מתחת ידיי. אני מתנצל כאן בפני כל מי שפגעתי בו במהלך עבודתי,
במזיד ובשוגג, בדברים שבכתב ובדברים שבע-לפה. אבקש לחזק את ידי מחליפי, חגי
לאבל, ולאחל לו הצלחה בתפקידו. תחל שנה וברכותיה! יוחי חדשות
חיים שכאלה. כשהיה "דף קשר" צעיר, קטן ומבולבל, בא אליו
אבא שלו (הרב פישר) ושאל אותו האם כשהוא יהיה גדול, הוא רוצה להיות "עלון
שבות". ידידנו ענה שלא. והנה, אחרי 200 גיליונות, "דף קשר" הוא עדיין העלון
שלכם, העלון לאנשים חושבים... אבל עדיין מדבר מהשטח. מזל טוב לדף קשר. עד
1200 !! מטבח מאליהו. כל תלמידי הישיבה (כולל העורך היוצא) יפנו את
דמעותיהם אל אלי סיטרון (ה'), שמסדר מעכשיו את
תורנויות המטבח. רב תודות לאיש הצדק והחוק רמי
וינוגרד (ו'), על עבודתו המסורה.
ובצדקתך תרום
ותגביה קרנינו. תהיה לנו עדנה. מזל טוב לחגי
גרוס (ג'), לרגל אירוסיו עם עדנה לוין.
ברכות גם לגיס לעתיד יעקב לוין (ב'). **************************************************************************** מערכת "דף קשר" מאחלת לרבני הישיבה, לתלמידיה ולבוגריה, לחיילי צה"ל ולכל בית ישראל שנה טובה ומבורכת ! ************************************************************************* היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל / הרב יהודה
עמיטל*
נושא הרצאתי הוא היחס למיעוטים על פי התורה במדינת ישראל שלנו. אני מדגיש את המלים האחרונות, משום שעל בסיס האיסור של חילול השם אני מייחס חשיבות ומשמעות למה שנכתב בעניין זה ב"מגילת העצמאות". כולנו מכירים את מעשה הגבעונים המתואר בספר יהושע, פרק ט'. מסופר שם שהגבעונים נהגו בערמה, התחפשו והציגו את עצמם כאנשים הבאים מארץ רחוקה, והציעו ליהושע לכרות איתם ברית. ואכן, יהושע כרת איתם ברית, עשה עימם שלום ונשיאי העדה נשבעו להם. כאשר נודעה לישראל התרמית שלא מארץ רחוקה הם, אלא קרובים הם ובקרבם הם יושבים, נמנעו ישראל מהכותם, עקב השבועה שנשיאי העדה נשבעו להם. הרמב"ם (הלכות מלכים, פ"ו ה"ג) לומד מפרשה זו הלכה לדורות: "ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם, אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות". על כך כתב הרדב"ז: "זה נלמד מעניין הגבעונים, כי יש בדבר זה חילול השם". הרמב"ם קבע, איפוא, שהתנהגות ישראל כלפי הגבעונים הופכת להיות נורמה הלכתית. הבה נתבונן כיצד חז"ל ורבותינו הראשונים ראו את פרשת
הגבעונים. הגמרא (גיטין מ"ו, ע"א) אומרת: "התם מי חלה שבועה עילייהו כלל?
כיוון דאמרו להו 'מארץ רחוקה באנו' - ולא באו, לא חיילה שבועה עילייהו כלל,
והאי דלא קטלינהו, משום קדושת השם". כלומר, לשבועת הנשיאים לא היה כל תוקף
מבחינה הלכתית, מכיוון שהתבססה על טעות שהטעו אותם הגבעונים, ואף על פי כן לא
הרגו אותם בני ישראל משום קידוש השם. הרשב"א, שהינו מגדולי הראשונים, מוסיף
וטוען: "והגבעונים עצמן יודעין שלא חלה השבועה, שהרי רימו אותם, אבל מ"מ
נמנעו להרגם משום קידוש השם, לומר, דאפילו במה שאין שבועה אלא שהבטיחום
מלהרגם, מקימים להם". כלומר, חובת קידוש השם ומניעת חילול השם מחייבת למלא כל
הבטחה שניתנה על ידי מנהיגי העם, הנוגעת לשלומם של נכרים. וכבר למדנו מן
הרמב"ם שעניין הגבעונים הוא נורמה הלכתית לדורות. אינני מכיר הבטחה ממלכתית פומבית יותר מאשר "מגילת
העצמאות", עליה חתמו כל מנהיגי המדינה, ובה הובטח מפורשות שוויון זכויות לכל
המיעוטים. הבטחה רשמית זו יש לה, אפוא, משקל הלכתי מחייב, המבוסס על קידוש
השם ומניעת חילול השם. משום כך, הפרת ההבטחה הינה עוון חמור ביותר. אנו קוראים בספר שמואל ב' (כ"א, א'-ו'):
הגמרא (יבמות ע"ח, ע"ב) שואלת: "וכי היכן מצינו בשאול
שהמית הגבעונים?" ומשיבה: "מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספקין להם מים
ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". ובהמשך אומרת הגמרא:
מתברר, אם כן, שלקיום התחייבות לשאינם יהודים, משום
מניעת חילול השם, יש משקל הלכתי עדיף על הרבה הלכות אחרות. בהתאם לכך, אם מדובר על שוויון זכויות למיעוטים
במדינתו, ואכן מגילת העצמאות הבטיחה שוויון כזה, הרי שעצם ההבטחה מחייבת
אותנו, מבלי להזדקק למקורות חשובים אחרים. מה צריכה להיות התייחסותנו ללא יהודי על פי השקפת
היהדות הנאמנה? יחסנו לבני אומות העולם מתבסס על חמישה יסודות: היסוד
הראשון: צלם א-להים
כך אומרת המשנה באבות (פרק ג', משנה י"ד): "חביב אדם
שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר 'בצלם א-להים עשה את
האדם'. חביבין ישראל, שנקראו בנים למקום וכו'". ההכרה שצלם א-להים הינו נחלת
כל אדם, מהווה את היסוד העיקרי להתייחסותנו לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדל
לשון וגזע. על משנה אחרת (אבות ג', ט"ז) האומרת: "והוי מקבל את כל האדם
בשמחה", כותב הרמב"ם בפירושו: "צריך שתקבל כל אדם - קטנם וגדולם, הבן חורין
והעבד, כל אחד ממין האדם בששון ובשמחה". במשנה מפורסמת במסכת סנהדרין (פרק ד', משנה ה') נאמר:
"לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב
כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים
עולם מלא". בנוסחאות עתיקות לא כתוב "נפש אחת מישראל", אלא "נפש אחת", וכך מעתיק הרמב"ם את המשנה
בפי"ב מהלכות סנהדרין, הלכה ג': "ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מן העולם, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא". ברור, שגם
הנוסחאות המאוחרות הגורסות "נפש אחת מישראל" אינן חולקות על כך, שהדברים
אמורים ביחס לכל נפש ולאו דוקא מישראל, שהרי ההוכחה היא מן העובדה, שנברא אדם
יחידי, ועובדה זו אינה מתייחסת לישראל דוקא. אלא, מכיון שכאן מדובר על איום
העדים, משום כך גורסות הנוסחאות המאוחרות "מישראל", כדי להגדיל את האיום,
להיזהר מלאבד נפש אחת מישראל, שהוא איסור חמור במיוחד. המשנה באבות, שהוזכרה
לעיל, מלמדת אותנו, אפוא, שאי אפשר להגיע להכרת חביבות ישראל ללא הכרת חביבות
האדם אשר נברא בצלם. היסוד
השני: הדביקות במידותיו של הקב"ה, שהוא טוב לכל
נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". פסוק זה משמש
לרמב"ם מקור להנהגת דרכי שלום כלפי עובדי אלילים, ולהתייחסות הומנית לחולי
ועניי עכו"ם. כך כותב הוא בהלכות מלכים, סוף פרק י': "אפילו העכו"ם, ציוו
חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי
ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו', ונאמר
'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'". בהתאם לכך, כותב מרן הרב קוק ז"ל
באורות הקודש: "כל מה שדרישת ד' מתגברת ביותר בליבו של אדם, אהבת כל הבריות
כולן מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני
שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו" (מוסר הקודש, עמ' שי"ז). מובן שביסוד זה נכלל
גם יחס של חסד ורחמים לכל הבריות, באשר דרישות אלו נכללות במידותיו של הקב"ה.
תביעה זו, להידבק במידתו של הקב"ה, לא באה להחליש את רגשות החסד הטבעיים
הפועמים בלבו של אדם, אלא להיפך - לחזק אותם: "ממקור החסד צריכה אהבת הבריות
להתפרץ, לא בתור חוק מצווה, כי אז תאבד חלקה היותר ברור מזהרה, כי אם בתור
תנועה נפשית פנימית עזה" (שם, עמ' שי"ח). אבל מכיון שברור הוא "שאך מתרחקת
היא האהבה ממקורה הא-להי, יקמל פרחה" (שם), יש חשיבות מיוחדת לבסס את הטוב,
החסד והרחמים על הדרישה להידבק במידותיו של הקב"ה, שהן מידות של רחמים. היסוד
השלישי: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"
הקריאה לאורח חיים המבוסס על דרכי נועם ושלום, נובעת מן
הרוח המאפיינת את התורה כולה: "הא למדת, שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא
רחמים, וחסד ושלום בעולם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פ"ב ה"ג); "גדול
השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר 'דרכיה דרכי נעם וכל
נתיבותיה שלום'" (רמב"ם, משנה תורה, סוף הלכות חנוכה); "וכן מפורש בדרכי איוב
הטובים שהשתבח בהם: 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני
עשהו ויכוננו ברחם אחד' , ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז,
אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וציוה אותם
בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במידותיו של הקב"ה שצוונו
להידמות בהן, הוא אומר: 'ורחמיו על מעשיו'" (רמב"ם, משנה תורה, סוף הלכות
עבדים). היסוד
הרביעי: ייעודו האוניברסלי של עם ישראל
ייעודו ההיסטורי של עם ישראל הוא להיות אור לגויים,
להפיץ דבר ה' בין העמים, להורותם דרכי ה' ואורחותיו. אין לתאר מילוי משימה זו
כלפי אומות העולם ללא יחס של הערכה, אהדה וקרבה פנימית. לפי מרן הרב קוק ז"ל,
הדרישה גבוהה עוד יותר: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל
האדם בייחוד ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית,
והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא ידי
רום-הרוח של 'הודו לד' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו' בלא אהבה פנימית
מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם, לאשר את חייהם" (מוסר
אביך, מדות הראי"ה, ערך אהבה, ה', עמ' צ"ד). היסוד
החמישי: קידוש השם ומניעת חילול השם
קידוש השם לעיני הגויים תופס מקום מרכזי בדברי הנביאים. מעשיהם של ישראל כלפי אומות העולם נמדדים בקטיגוריות של קידוש השם וחילול השם, ולכן כל התנהגות בלתי מוסרית של יהודי ביחס לגוי היא עבירה חמורה יותר מאשר ביחס ליהודי אחר. הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל משער, שזאת הסיבה שהורג גוי, דינו מסור לשמים, וז"ל: "וייתכן משום דישראל שהרג בן נוח, איכא מלבד חטא הרציחה עוד עוון דחילול השי"ת... ובזה אמרו אין יוהכ"פ ותשובה וייסורים וכו', רק מיתה ממרקת וכו', 'אם יכופר לכם העוון עד תמותון'. נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו ע"י מיתה חטא הרציחה?! ועל כרחין דינו מסור לשמים, ודו"ק" (משך חכמה, שמות כ"א, י"ד). וכך שנו חכמים בתוספתא: "חמור גזל הנכרי מגזל ישראל מפני חילול השם. הגוזל את הנכרי ונשבע לו ומת, אינו מתכפר לו, מפני חילול השם" (תוספתא ב"ק, פ"י). כמו כן, במעשה טוב כלפי הגוי יש מימד מיוחד של קידוש השם. נאמר בתלמוד הירושלמי על שמעון בן שטח, בעקבות מעשה טוב שעשה לגוי: "בעי הוה שמעון בן שטח משמע 'ברוך אלוההון דיהודא', מאגר כל הדין עלמא". רוצה הוא שיתקדש שם שמים, על ידי שישמע שיאמרו בשוק "ברוך אלהיהם של היהודים", יותר מכל שכר ורווח ממון שבעולם (ירושלמי ב"מ, פ"ב ה"ה, ובפנ"מ שם) . לדעתי, חמשת היסודות הללו חייבים להדריך את התייחסותנו, התנהגותנו ומעשינו כלפי אומות העולם וכלפי כל אחד מהם כפרט. עם זאת, יש לזכור כי על יחסים חברתיים הטילו חז"ל הגבלות וסייגים, אשר לא כאן המקום לדון בהם. בבית א-להים נהלך ברגש / הרב יעקב פישר*
חלפה עוד שנה; על סערותיה, תהפוכותיה ונחשולי חיים
שהציפונו במהלכה. שוב מוצאים אנו עצמנו בבית - בחוף מבטחים. שוב פוגשים
אנו בניגונים ישנים של סליחות ותפילות ר"ה ויוה"כ, פיוטים והשתפכות של נפש;
והניגון לנו כידיד ותיק, ועיצומם של הימים, עם דוק חרדת קודש ורעד דין שמתוח
בחגיגיות בגדי לבן - לכל זה קיווינו, לכל זה ציפינו, כל זה משרה עלינו תחושה
של ביתיות. הגענו הביתה; וזה טוב, וזה נעים, ומתוק וקסום - טוב להיות בבית!
(לאחר שאשתקד נקראנו להפסקת "הריצה"[1],
נראית ישיבת הבית טובה, חיובית ומומלצת במיוחד...). ואולם, בהיכנסנו הביתה בעצם ימי "דרשו ה' בהימצאו, קראוהו בהיותו קרוב", עלינו להיות מודעים לסכנות שטומנת תחושת הביתיות. בשבת האדם יציב בביתו, או אז פנויה דעתו לצפייה לעתיד - הרחק קדימה, בחינת צפייה מראשית אחרית. צפייה זו, עלולה להחליש כוחו לתשובה; עלולה אף, חלילה, לחזק אפשרותו ומועדותו לחטא. "לב יודע מרת נפשו" - זוכר יושב הבית שנים עברו, גם בהן נתון היה בתהליך התשובה, ויודע במר נפשו ורואה בראיה מפוקחת כי בסוף הדרך שוב אורב החטא... ובטחונו בתשובה מתערער. עוד צופה יושב הבית ויודע, כי בסוף הדרך מצויה גם התשובה, ועצם מציאותה מאפשרת החטא. אין ר' אלעזר בן דורדיא מעלה על דעתו כלל לחזור בתשובה, עד ששומע הוא - בוטה, נוקב וחד משמעי - ש"אין מקבלין אותו בתשובה" (ע"ז י"ז, ע"א). או אז, זונח הוא החטא באחת ומתנפל בתשובה. אתגליא מילתא למפרע, שעצם אפשרותו לחטוא ניזונה ושאבה עוצמתה מידיעתו - שבסוף הדרך תשובה יש. אלמלא הכרת אפשרות התשובה, דומה, לא היה אדם חוטא מעולם... אמור מעתה: צפית יושב הבית מראשית אחרית, עלולה מחד - להגברת כוח החטא, מצד אחטא ואשוב, ומאידך - להחלשת כוח התשובה, מצד אשוב ואחטא. זו הסכנה האחת שבבית. תהליכי החטא והתשובה, שבנבכי מערכי-לב יסודם, ובסערות וזעזועי נפש כרוכים הם, הופכים אף הם להיות חלק ממערכת דטרמיניסטית קבועה וצפויה מראש, חלק מן הנוף השגרתי הנשקף מבעד לחלון הבית, המצוי על סף מפתנו. מכאן נעבור לסקירת סכנה נוספת שבבית - תחושת ה"ביתיות". תחושה של שובע, של שלימות וקבע, של שגרת הרגל, רוגע ובטחון עצמי. במשנה מבארים לנו חז"ל סדר תעניות, וקובעים: "...עמדו בתפילה - מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים וביתו ריקם...", ואף נימוק מוסיפים: "כדי שיהא ליבו שלם בתפילה" (תענית ט"ו, ע"א). תחושת הלב - אם של שבח, אם של בקשה ואם של הודאה - שלושת חלקי התפילה כעבודה שבלב - אי אפשר לה להיות שלימה כי אם מתוך תחושת החסרון, ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור", ש"לב נשבר ונדכה - א-להים, לא תבזה" (תהלים נ"א, י"ט). ומכאן טענת הקב"ה כלפינו - "...תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (דברים כ"ח, מ"ז) [ומקובלנו: "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר" (ברכות ל"ב, ע"א)]. כאמור, גם תחושת השבח וההודאה אי אפשר לה שתהא מתוך הבית. הגמ' (סנהדרין צ"ב, ע"ב) מבררת טיבם וגורלם של מתים שהחיה יחזקאל. לצד הדעה שאכן - "עמדו על רגליהם ואמרו שירה", מצויה גם דעתו של ר"א, בנו של ר' יוסי הגלילי, שאומר: "מתים שהחיה יחזקאל, עלו לא"י ונשאו נשים והולידו בנים ובנות"; משמע - נכנסו הביתה... ומשנכנסו הביתה - שוב לא היו מסוגלים להתפעלות נפשית, שהיא יסוד ובסיס לשירת שבח והודיה לקב"ה על הנס העצום שגמלם. וכך בהמשך הגמ' שם: "ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?" ותשובת ר' ירמיה בר אבא: "אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר - 'העצמות היבשות שמעו דבר ה'...'" שמא מצוה יש בהם, אך לחלוחית של מצוה אין בהם! יבשים... ובזעזוע נוכחים אנו כיצר מגיחים אלו המתים מקברותיהם ונכנסים אל קברים חדשים - אל בתיהם, ו"אין בית אשר אין שם מת"... (שמות י"ב, ל'). ושמא אף על כאלה יש להתפלל מעין תפילה שהיה מתפלל הכהן הגדול ביוה"כ על אנשי השרון: "שלא ייעשו בתיהם קבריהם". גם שיקול הדעת ואומץ ההכרעה ניטל משוכני בתי חומר. במהלך אירועי 'פילגש בגבעה' (שופטים כ'), עת נאספים כל ישראל למצפה ומאזינים בזעזוע לתיאורו של האיש הלוי, המסיים בקריאה: "הנה כולכם בני-ישראל, הבו לכם דבר ועצה הלום", מתקשים הם בודאי להגיע להחלטה על ביצוע. המצב מסובך ורגיש. ברם, עוד טרם תבשל ההחלטה מה שומה עליהם לעשות, מכריזים הם כי יודעים היטב מה אסור להם לעשות: "...ויקם כל העם כאיש אחד לאמר - לא נלך איש לאהלו ולא נסור איש לביתו!"... במצב שכזה - אסור להיכנס הביתה. עוד מהדהרת באוזנינו שבועת נדרו של דוד המע"ה: "אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב - אם אבוא באוהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי...", שמשמעו בהמשך הפס': "אם אתן שנת לעיני, לעפעפי תנומה..." (תהלים קל"ב). ואמנם, מפעלו הגדול של דוד ותפילותיו הנפלאות ביותר, לא מבית הם כי ממדבר - בהיותו במערה, ממעמקים. כן גם חסד נעורים שזוכר הקב"ה לכנסת ישראל, דוקא ב"לכתך אחרי במדבר" (ירמיהו ב' , ב') ו"מצא חן במדבר עם שרידי חרב" (שם ל"א, א'). למדבר נשאף, לחיי חסד, לתחושת הצימאון - "צמאה נפשי לא-להים, לא-ל חי...", ללחלוחית שמעורר דווקא יובש במדבר. הנה כי כן, חששנו מצפיית אחרית מראשית, שעלולה לה תחושת קבע של בית, חרדנו אף מפני תחושת שובע, אדישות ושגרה שבבית - ואל המדבר נשאנו רגלינו. עלינו לשאול עצמנו - האמנם זה הפתרון? האמנם דרך מפוכחת ונכונה היא זו, הבריחה למדבר, אם דרך יהודית?! כיצד נוכל להתעלם מתכנון ומתחבולה, מהתמודדות ומצפיית אחרית מראשית - עת יודעים אנו דרכו של היצר - "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהלים ל"ז, ל"ב)? כיצד נוכל אנו, הקרויים "בית-יעקב", להימלט מן הבית, עת יודעים אנו שיעקב אבינו הוא הוא הבית?! שהרי: "...לא כאברהם שכתוב בו הר... ולא כיצחק שכתוב בו שדה. .. אלא כיעקב שקראו בית..." (פסחים פ"ח, ע"א). שומה עלינו לסלק המבוכה, ולהעמיד דברים על דיוקם; וננסה לעשות כן אגב יישוב סתירה, כביכול, בין שתי גמרות. במשנה בסנהדרין (ע"א, ע"ב) מצינו: "בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב". לעומת זאת, בגמ' בר"ה (ט"ז, ע"ב) מצינו: "וא"ר יצחק - אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר - 'כי שמע א-להים אל קול הנער באשר הוא שם'". ורש"י שם מביא מדרש מב"ר, שמתאר הדיון - ויכוח, כביכול, בין מלאכי השרת לבין ריבונו של עולם על זכותו של ישמעאל להצלה, שבסיומו - "אמר להם (הקב"ה) - השעה צדיק הוא או רשע? אמרו לו - צדיק. אמר להם - באשר הוא שם; איני דן את העולם אלא בשעתו!". ובכך - "על שם סופו" או - "לפי מעשיו של אותה שעה"? ונראה ליישב על פי הסברו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. את
ה'עולם' לא דן הקב"ה אלא בשעתו, ואל קול הנער - ישמעאל - אין הקב"ה שומע אלא
"באשר הוא שם". שכן, אוה"ע אין להן אלא הווה בלבד, ועל שם ההווה נידונות הן.
ברם, דין "בן סורר ומורה" אינו נוהג אלא בישראל, והוא, אכן, נידון על שם
סופו. שכן, ישראל, את כל עוצמת חייהם יונקים הם מן העתיד! וזה אכן שורש החילוק בין יעקב לעשיו. עשיו - מלשון עשוי - גמור ומושלם ב"שלמות המציאות"... יעקב - מלשון עוקב, רודף ושואף להיות שלם, ששלימותו -
"שלמות התכלית"[2]. עשיו נולד איש שעיר - "לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה" (רש"י שם), אך יעקב איש חלק. הגם שהיה תם, ולמרות "ויבוא יעקב שלם" - חלק הוא, "וידו אוחזת בעקב", שלמותו היא בשאיפה, באתגר, ביניקה מעצמת העתיד; השלמות הפוטנציאלית, שאינסופית היא. כך דרכנו - בית יעקב - ההולכים באור ה'. כמה יפה ההשוואה בין יעקב אבינו ע"ה לבין רבי עקיבא (שהאר"י הקדוש אומר, כי שורש נשמתו של ר' עקיבא נעוץ בנשמת יעקב אבינו ע"ה). בהקדמתו לספרו מביא בעל ה"אור-זרוע" רמז לשמו של ר' עקיבה בסופי התיבות: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ואכן, כל אופיו וחייו של ר"ע בחינת אור זרוע - "זורע צדקות מצמיח ישועות" - הסתכלות עתידית ארוכת טווח. כיעקב אבינו ע"ה, אף הוא "חלק" בארבעים שנותיו הראשונות, רועה צאן חותנו ונושא אח"כ לאשה את רחל בת מעבידו, כמותו אוחז הוא בעקב המאורעות וצופה מראשית אחרית, ועל כן מסוגל הוא לצחוק בראותו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים (ספרי, פר' "עקב"), על כן מסוגל הוא להוציא מפיו הקדוש: "שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים" (ידיים פ"ג, ה'). אכן, אל בית יעקב נלכה נא ונשובה, הוא הבית אליו גם דוד, המצהיר, כאמור, "לא אבוא באוהל ביתי", מתאווה לשוב; שכך שואל הוא ומבקש: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" (תהלים כ"ז). עם שבבית ה' ישכון, לעולם יחוש כמבקר, לא שבע, לא שלם. על כן גם יחתום המזמור הז"ך בקריאה: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' !" - גם אם יושלם חפצך ותתגשם תקוותך לחוזק ולאומץ, בכל זאת אל תרפה מן השאיפה ומתחושת האתגר של החתירה אל היעד, אל תחדל מלקוות - "וקוה אל ה' !"[3]. *
* * עתה, אם אכך הבנו נכונה משמעות "בית-יעקב", רשאים אנו להתרפק באהבה על הניגונים, על התפילות, על ימי התשובה, הדין והרחמים. לחוש עצמנו שוב בבית - "בבית א-להים נהלך ברגש" (תהלים נ"ה, ט"ו). ומן הבית, נתפלל אל הבית: "תביאנו אל הר קדשך, ושמחנו בבית תפילתך כמה שכתוב - 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'" (ישעיהו נ"ו, ז'). * הרצאה
במשרד החינוך, באגף לתרבות תורנית, ביום עיון על נושא יהדות ודמוקרטיה, חורף
ה'תשמ"ו. * דברים
שנאמרו בישיבה בין כסה לעשור, ה'תשמ"ט. [1] עיין המאמר
"על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגליים", "דף קשר", גיליון מס' 149
, ה'תשמ"ט
. [2] ועיין "ספר העיקרים"
להר"י אלבו, מאמר ג', פר' ב'. [3] ולא כנחש הקדמוני,
שנענש ב: "...ועפר תאכל כל ימי חייך", שנמנעה ממנו תחושת הצורך - הקשר אל
הקב"ה, מעין קללת "ואנכי הסתר אסתיר פני...". |
