בס"ד
פרשת וילך , שבת שובה תשמ"ט,
גיליון 149
יום
הכיפורים הוא יום סגולה מכל
הימים, היום הגדול והקדוש בשנה
הישראלית. כנסת
ישראל צוברת עוונות במשך השנה,
ומוגדרת כשחורה כלפי הקב"ה.
אולם עדיין יש פתח לתיקון,
הזדמנות להיות לפניו כנאוה, לאחר
תהליך תשובה ממושך. דרכנו
לקראת היום הקדוש עשויה שלבים
שלבים, דרגות של תשובה והיטהרות.
משנכנס אלול ותקיעת השופר
מהדהדת בחלל האוויר, מיד מרטטת
נימה מיוחדת בלבם של ישראל,
שמעוררת אותם לתשובה. התעוררות
זו מתגברת בראש השנה, יום הדין
והמשפט, יום שעוברים לפניו כבני
מרון. לשיא
מגיעה ההתעוררות ביום הכיפורים,
יום בו דומים ישראל למלאכי השרת.
הכל גדול ונשגב. יום בו האדם
מתחזק בהכרתו המוסרית, ובשאיפה
לטוב.
שבת שלום יאיר יניב
שאול עופר חדשות
צפיפות
אוכלוסין: ההכנות לקראת
הימים הנוראים בעיצומן, ובתוכן
ההכנות לקליטת כל האורחים
שיגיעו לישיבה בימים אלו. המשרד
פנה לתלמידים לא להזמין אורחים
פרטיים. אתם, החיילים, אינכם נחשבים
אורחים... כל
העם צבא: אם חשבנו שרק
העומדים על המשמרת נחשבים
חיילים, מסתבר שהצבא, או לפחות
הוועד למען החייל, חושב אחרת.
השנה חולק השי לחייל לקראת ראש-השנה
גם לשל"תניקים בישיבה, כמו
שנאמר: "כי כחלק היורד במלחמה
כחלק היושב על הכלים יחדיו
יחלוקו". ויואל
יואל: הרב יואל בן-נון
החל, בשבוע שעבר בהעברות שיעורים
בתנ"ך - בספר ישעיהו - ובמחשבה
בישיבה. על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים / הרב יעקב פישר*היום, יום רביעי ז' בתשרי, לפני ארבע עשרה שנה, ממש באלו השעות, עזבתי את בית המדרש בדרכי לרמת הגולן, ועמי אבנר יונה הי"ד - חברותא, חבר חדר וידיד נפש. התנדבנו לשמש שליחי-ציבור ביום הכיפורים ביחידת שריון קדמית בג'וחדר שברמה . בעיצומו של היום הקדוש פרצה המלחמה. אבנר לא חזר. שעות
ספורות לפני שעזבנו את הישיבה
נתן לי אבנר תמונה אותה צילם
מספר חודשים קודם לכן. בתמונה
נראה אני רץ לאורך גדר המערכת
בלבנון, שם עשינו בשירות מבצעי
יחדיו. על גב התמונה כתב "הקדשה":  ואכן, בחסדי ה' נישאתי במועד. אבנר לא היה עוד עמנו. נותרה רק זו התמונה ומה שכתוב על גבה... עתים יש ומלים מקבלות מלא היקפן, עומקן ועוצמת משמעותן רק כחלוף זמן, בפרספקטיבה נכונה. היום יודע אני - זו היא צוואתו של אבנר. זמן רב צפנתי הסוד היקר בלבי, ואף "ליבא לפומא לא גליא" (קה"ר י"ב). חשובה היתה לי נימת הקשר האינטימי עם זכרו הקדוש. היום, חש אני, אינני זכאי עוד לכך. אני מבקש, לזכרו, לשתף אתכם ולו במקצת מן ההרהורים החולפים בי ברעד, עת אוחז אני בידי צוואה זו ונוצר בלבי את תוכנה. שרויים אנו בעיצומם של עשי"ת, ערב היום הקדוש והנורא. "'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' - אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ" (ר"ה יח.). כוח מיוחד יש בזמן זה. עלינו לדעת לחוש עוצמת הימים, ולהפיק מעצמנו, באמצעותם, ככל שניתן . יפה כוח הזמן לחשבון הנפש, אותו חשבון ממנו נוטים אנו לחמוק בשגרת ימות השנה . יש ונוקט האדם בדרך של תרדמה וניוון מחשבתי כאמצעי לחמוק מן החשבון הנוקב. כלפיו נקרא ונעורר: "בן אדם! מה לך נרדם?!" ברם, יש וחומק הוא דווקא באמצעי הפוך מן השינה - באמצעות הריצה, וכלפיו עלינו לקרוא מתוך הצוואה: "עצור! שאל את עצמך - לאן אני רץ בעצם?...". השינה והריצה כאחת - בריחה הן. בריחת האדם מעצמו, מהתמודדות עם חשבון עולמו. באמצעות שתיהן לא יבחין הוא בקולות ובמראות הסובבים אותו, לא ישית ליבו גם לקולות ולמראות שבתוכו פנימה. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג', ז'). לא עומד הוא האדם בעוה"ז, אך גם רץ איננו, כי מהלך. "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פ"ט, ט"ו). וביוה"כ נעמוד בעשרה וידויים ונכה "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע...". אולם, עלינו, גם אנו, לעצור שטף מרוצת ההתקפה על הריצה. שהרי, דרך ישראל היא מקדם, ורגלים לה במקראות בתורה ובנביאים, במאמרי חז"ל ובדברי הלכה. מעולם נשתבח בסימן ההיכר המיוחד לנו - שאנו רצים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. ואף חז"ל לא זו בלבד שלא ביקשו למנענו מן הריצה, כי אף שיבחוה כדרך בעבודת ה', ועודדונו והדריכונו: "...הוי רץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ה'). ובכן?! מסתבר, שלא נוכל להסתפק בקביעה כללית בגנות הריצה ובקריאה לעצירתה. עלינו לברר העניין באורח יסודי יותר, להקדיש מחשבה לנושא הריצה, להעמיק ולעמוד על סוגיה ואופניה השונים. לכשנתבונן נבחין, כי שלשה סוגי ריצה יש לעצור היום: הסוג הראשון הוא "ריצת רגלים להרע". כאן הדגש על המגמה והתכלית השלילית, המנוגדת לזו שבריצה החיובית - "לעשות רצוך אביך שבשמים". כאן, דומה, אין עלינו להתעכב בהסבר. הדברים פשוטים. מחובתנו לעצור ולבדוק מגמות ריצתנו - הטובות הן וחיוביות או שמא לא? לעצור ולבדוק, כאדם הרץ, ומדי פעם עוצר ובודק במפה - האמנם מובילה היא הדרך הנמתחת אל יעד נכון ורצוי? אם יגלה שאכן כך - ימשיך במרוצתו; אם יגלה שטועה הוא, ישנה כוון וימשיך לרוץ. בכל מקרה ימשיך לרוץ, ובלבד שהיעד יישמר - "לעשות רצון אביך שבשמים..." עד כאן לא מצאנו כל חידוש. וכי מי אינו יודע שעליו לבחור בדרך טובה? אטו ברשיעי או בשופטני עסקינן?! ריצה
נוספת יש, והיא מסוכנת יותר, באשר
סכנתה גלויה פחות. זו הריצה - ללא
מגמה היא. ואל נא תתמה על החפץ - מה לו לאדם לרוץ למרות שאין מגמה לו? כאן ירוץ האדם לא רק למרות שאין לו מגמה, כי אם מפני שאין לו מגמה. אין הוא רץ מתוך ששכח להציץ במפה, רץ הוא על מנת שלא יצטרך לבדוק במפה! זו ריצה של אינרציה שנוח לנו בה, שמשמשת היא לנו מחסה ומסווה מפני הצורך לבוא חשבון ולבדוק הדרך ויעדה. מורגלים אנו בריצה זו, על כן כה נוח לנו בה, ועל כן כה נתקשה להבחין בה ולבולמה. זו "ריצת המסגרות", אליהן ובתוכן נרוץ, כמו כולם, עם כולם. כך רצים אנו במערכות החינוך והחברה, ממסגרת אחת לזו שאחריה, בתבניות, ב"סטים". גן, בית ספר, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר... וגם כאן - תבניות. מקיפים אנו את עצמנו בסט של ש"ס קטן, ובסט של רמב"ם קטן, ושיעורים, וקלסרים... והכיסאות מסתובבים, ועמם מסתובבים גם אנו במעגלי הזמן, ורצים... ואין אנו מתפנים, גם לא נוח לנו לעצור ולבדוק: כלום יש בכלל יעד ומטרה לריצתנו? כלום יש כיוון? משולים אנו לעתים, לאותו המהלך על חבל מעל פי התהום, שרץ הוא על מנת שלא יפול, לאותה ציפור המנפנפת ומניעה כנפיה ללא הרף. אין הם משקיעים כל זו האנרגיה משום שחותרים הם דווקא ליעד מסוים, כי אם משום שיודעים הם וחשים, שברגע בו יחדלו מפעילות - יפלו ארצה. אף אנו - "נפשנו כציפור נמלטה..." (תהלים קכ"ד, ז'). אף אנו בורחים באמצעות הריצה. האמנם חשים אנו בתהום הפעורה לרגלנו, ועל כן נרוץ? האמנם בורחים אנו מן ההתמודדות? המון אנרגיה משקיעים אנחנו בריצת החיים, דואגים להיות נתונים בדינאמיקה מתמדת, לא לעצור. ברם, מחיר כבד יש לזו הדינאמיקה, שכן כלל הוא: "איידי דטריד למפלט לא בלע". אנו נאטמים ונסתמים, סותמים עצמנו מהקשבה, מהתבוננות, מעצם הנכונות לשינוי במסלול החיים, שקבוע הוא ועל כן נוח כל-כך. אוהבים אנו את הקבוע. מוטב, אולי, שנזכור עוד כלל: "כל הקבוע - כמחצה על מחצה דמי..." (כתובות טו.) עדים היינו לאחרונה, לביקורת שהושמעה כלפי ההסדר. הביקורת כוונה, ניתן לסכם, כנגד הסדר שבהסדר וכנגד הסגר שבהסדר. נטען, שהכל כבר מסודר, ממוסד ומאורגן מדי בהסדר, שהוא נקלע, אולי, לניוון ולסגירות. שאין בו עוד, אולי, רוח חלוצית של פתיחות להתמודדות עם אתגרים חדשים בעם ובארץ. אנו מצדנו, יצאנו להשיב מלחמה שערה. הראינו שלא כך, אף הצגנו עובדות מרשימות. כך כלפי חוץ, אך מה מבית? "לב יודע מרת נפשו" (משלי י"ד, י'). קרואים אנו, באלו הימים של עצירת הריצה, לחשבון נפש אישי וקולקטיבי גם יחד. על המערכת כולה לבדוק דרכה - האמנם מכוונת היא עדיין ליעדים ברורים? ועל כל אחד ואחד מאתנו בתוכה לעצור הריצה, להפסיק להסתובב לו בין כולם, כמו כולם, לחדול מטפיחה עצמית על הכתף ולשאול עצמו השאלות הראשוניות הנוקבות ביותר. נזכור נא את שידע ולימדנו יעקב אבינו ע"ה, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים". יעקב חוזר ועובר את מעבר יבוק. אי אפשר לערוך מאבקי חשבון הנפש בהיותנו נוהרים בתוך מסגרת חברתית הומיה. יש, לעתים, לחרוג, לעצור, להיות לבד. רק אחרי "ויוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב, כ"ד) הגיע ל"ויאבק איש עמו", וזכה לברכת: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אל-הים ועם אנשים ותוכל..." (שם שם, כ"ח). עד
כה סקרנו שני סוגי ריצות בשניהם
נעוצה הבעיה ביעד - אם ששלילי הוא,
אם שאיננו מוגדר וברור. בהוכיח
ישעיהו הנביא את העם, מוסר הוא
דבר ה': "יען כי ניגש העם הזה,
בפיו ובשפתיו כיבדוני, וליבו רחק
ממני..." (ישעיה כ"ט, י"ג).
זה כנגד הריצה מן הסוג הראשון -
לדבר עבירה. ברם, באותו פסוק גופו
ממשיך הוא: "ותהי
יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה",
וזה כנגד הריצה מן הסוג השני-
המדובר על בעלי יראה , אלא שהיא
"מצוות אנשים מלומדה". ריצה
שלישית יש, שמחייבת היא עצירה. אך
כאן , אין עוד הבעיה נעוצה באופי
היעד או בחסרונו, כי אם בתהליך
הריצה עצמו ובאופייה. נכון
הוא היעד, טוב ויפה וצודק. האדם
רץ לעשות רצון אביו שבשמים, רואה
הוא בכך יעוד נשגב וגדול, אידיאל
חשוב ונעלה. רואה הוא בכך מגדל
אור שאליו יש לשאוף, והוא רץ. ממש
עבורנו, כאן ועכשיו. ובכך
נסיים: "לכו
ונשובה אל ה', כי הוא טרף וירפאנו,
יך ויחבשנו. וחיינו מיומיים,
ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
ונדעה נרדפה לדעת את ה' " בלכתך בדרך
/ אמנון בזק
הגמרא
מביאה שני מקורות לדין הפרשת הכה"ג: 1.
משמונת ימי המילואים - "'כאשר
עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר
עליכם'; 'לעשות' - אלו מעשה פרה; 'לכפר'
- אלו מעשה יוה"כ". 2.
ממעמד הר סיני - "דכתיב: 'וישכון
כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן
ששת ימים, ויקרא אל משה ביום
השביעי'; מכדי כתיב 'ויקרא אל משה
ביום השביעי', מהי 'ששת ימים'? זה
בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה
טעון פרישה ששה". הגרי"ד
סולובייצ'יק שליט"א טוען, כי
שני המקורות מעידים על הבנות
שונות באופי דין ההפרשה: אם
לומדים מהר סיני, משמע שהמחייב
הוא ביאת מקדש, שכן בשעת מתן תורה
היה להר סיני דין מקדש (על פי
הסוגיה בנידה מב., ואכמ"ל).
משמעות ההפרשה היא שכל הבא לפני
השכינה טעון הכשר, ללא קשר
לכהונה או לעבודה. אולם, אם
לומדים מימי המילואים, הרי
שההפרשה היא בבחינת הכשר והכנה
לעבודת יום הכיפורים, כפי שימי
המילואים היו הכשרה לקראת
העבודה העתידה. "מתקינין
לו כהן אחר תחתיו"
ניתן
לומר, כי התקנת הכהן הנוסף היא
חלק ממצות ההפרשה. לפי איזו משתי
ההבנות דלעיל אפשרית הבנה זו? [שים
לב: את הכהן האחר רק "מתקינין"
ולא "מפרישין"] * השיחה
הועברה בז' בתשרי אשתקד. |
