mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון בית המדרש האלקטרוני (ב.מ.א.)

************************************

שיעור בגמרא גטין

*************

 

שיעור פתיחה למסכת גטין - בעניין גירושין על ידי גט

 

מאת ראש הישיבה הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א (סוכם על ידי הרב יוסף צבי רימון)

 

 

  בפרשת כי תצא נאמר: "וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו.... והלכה והיתה לאיש אחר". בהגדרת הגירושין התורה מדברת על שני דברים: האחד-"ספר כריתות", והשני- "ושלחה מביתו". גם בהמשך (פסוק ג'), כשגם האיש השני מגרשה, נאמר הביטוי "ושלחה מביתו". וכאן יש לבחון מהו מוקד תהליך הגירושין: האם מתן "ספר הכריתות" הוא עיקרם של הגירושין, או שמא זהו שילוח האישה מבית האיש?

 

ב נ י   נ ח:

 

כדי להבין את החידוש שמחדשת התורה בהגדרת תהליך הגירושין ההלכתי, נסקור תחילה את המצב אצל בני נח.

 

נ י ש ו א י ן   - לגבי נישואין קובע הירושלמי (קידושין פ"א ה"א) חד משמעית כי בניגוד לישראל, שיש אצלם שני שלבים- אירוסין (קידושין) ונישואין, אצל גוי אין משמעות לאירוסין אלא רק ל"בעולת בעל": "הרי למדנו שהאישה נקנית בשלוש דרכים: או בכסף או בשטר או בביאה. עד כדון בישראל, בנכרים?- רבי אבהו בשם רבי אלעזר: כתיב 'הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל' - על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות".

 

אירוסין הם חלות מופשטת. זהו אקט משפטי, פורמלי, קנייני. אצל ישראל (בשל קדושתו) זהו השלב הראשון, שלב מקדים לבעילה עצמה. אצל גוי אין משמעות לאקט הפורמלי, אלא רק למציאות המעשית של "בעולת בעל".

 

ג י ר ו ש י ן   - לאור דינם של בני נח לגבי קידושין מסתפק הירושלמי האם יש גירושין לגויים: "הרי למדנו גויים אין להן קידושין, מהו שיהא להם גירושין?". ההיגיון העומד מאחורי ספקו של הירושלמי ברור: ייתכן שכפי שהחלות של האישות אצל גוי נוצרת אך ורק על ידי חיי אישות במציאות, כך גם הפירוד חל רק על ידי פירוד במציאות.

 

הירושלמי מביא שתי דעות. הדעה הראשונה, דעת ר' יהודה בן פזי ור' חנין בשם ר' חונה רובה דציפרין היא כי: "או שאין להן גירושין, או ששניהן מגרשין זה את זה". כלומר, הם מציעים שתי אפשרויות: או ש"אין להן גירושין", או שיש להן גירושין אלא ש"שניהם מגרשין זה את זה"- התהליך נתון לרשותם של שני הצדדים, בניגוד לגירושין אצל ישראל התלויים בבעל בלבד.

 

הדעה השנייה היא דעת ר' יוחנן דציפרין הסובר כי "בישראל נתתי גירושין, לא נתתי גירושין באומות העולם". כלומר: אין כלל גירושין אצל גויים.

 

ברמב"ם (מלכים, פ"ט ה"ח) משתמע קצת אחרת: "ומאימתי תהיה אשת חברו (של גוי) כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה.   שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד...".

 

בירושלמי ראינו דעה שיש להם גירושין, אך "שניהם מגרשין זה את זה". אך מן הרמב"ם משמע אחרת. הרמב"ם מציע שתי אפשרויות לגירושין אצל גוי: 1. הבעל משלח את האישה. אפשרות זו דומה לגירושין בישראל, אלא שהרמב"ם מדגיש בסוף ההלכה: "שאין להם גירושין בכתב". דהיינו: אצל גויים די בכך שהבעל ישלח את האישה על פה (וצריך בירור מהו מקורו של הרמב"ם לדרך זו). 2. האישה יוצאת מיזמתה. ולגבי אפשרות זו מדגיש הרמב"ם בסוף ההלכה כי אצל גוי "אין הדבר תלוי בו לבד".

 

הדעה בירושלמי הסוברת כי "אין להם גירושין" אינה ברורה: האם הכוונה היא שאין להם גירושין כלל, או שמא הכוונה שיש להם גירושין אלא שהם מתבצעים ללא ספר כריתות?

 

נראה שניתן לפשוט ספק זה מהמשך הירושלמי. הירושלמי מביא ראיה ש"אין להם גירושין" מכך שאצל גוי אין איסור להחזיר גרושתו (שנישאה שוב והתגרשה) גם לאחר שהתגיירו ("גוי שגירש את אשתו, והלכה ונישאת לאחר, וגירשה, ואחר כך נתגיירו שניהן, אין אני קורא עליה: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה"). הפני משה מבאר כי הסיבה לכך היא שגר שנתגייר כקטן שנולד, ולכן יכול לשאתה מחדש. אולם פירוש זה תמוה, שאם כדבריו, מה ראיה מכאן ש"גויים אין להם גירושין", והלוא אף אם יש להם גירושין יהיה מותר לשאתה מכיוון שהוא "כקטן שנולד". לכן נראה שהנימוק הוא מהותי- אין מושג של גירושין אצל גויים. התורה אמרה שכאשר ישראל שלח אשתו מביתו "והלכה והיתה לאיש אחר" אינו יכול לשאתה שוב. ברם, אצל גוי המושג "ושלחה מביתו" אינו קיים, וממילא גם אין בעיה של מחזיר גרושתו (כי אין היא "גרושתו"). ומכאן ראיה לספק שלנו, ש"אין להם גירושין" פירושו שאין להם גירושין כלל- אין הם שייכים כלל בעולם של גירושין.

 

י ש ר א ל:

עד כה ניסינו לדון בבני נח ביחס למה שאנו מכירים אצל ישראל. נבחן כעת את הדברים בכיוון הפוך - לאור המצב אצל בני נח ננסה לבחון מה התחדש אצל ישראל.

 

אצל ישראל גירושין הן בכתב- "ספר כריתות". אלא שעדיין ניתן להבין את אופי הגירושין (מהות ספר הכריתות) בשתי צורות:

 

1) הגט פועל כשטר קניין- המשנה בקידושין (ב.) אומרת ש"האישה....   ק ו נ ה   את עצמה.... בגט". ומכאן ניתן להבין שהגט הוא מעין שטר קניין שבו קונה האישה את עצמה. גם בקידושין ה'. יש התייחסות לגט כאל שטר.

 

2) תהליך הגירושין הוא על ידי "ושילחה מביתו", ובכך דומים גירושין של ישראל לאלו של גוי (כמובן, עדיין קיים ההבדל שאצל ישראל רק הבעל מגרש ואילו אצל גוי "אין הדבר תלוי בו לבד"). אלא שאצל ישראל ישנה "קומה נוספת" והיא "ספר כריתות"- אצל ישראל צריך השילוח להיות מלווה בספר כריתות.

 

וניתן להביא מספר ראיות להבנה השנייה שהעלינו, כי אצל ישראל מוקד תהליך הגירושין הוא השילוח, אלא שצריך להתלוות אליו גם ספר כריתות:

 

1. מהגמרא ומהתוספות- ניתן לראות הדים להבנה זו ביבמות קי"ג:. הגמרא שם דנה בשאלה האם שוטה יכולה להתגרש מדאורייתא. בהווה אמינא אומרת הגמרא ששוטה יכולה להתגרש מן התורה, אך היא דוחה זאת למסקנה משני נימוקים: 1. אין לשוטה יד לקבל את גטה (בפשטות: כשוטה אין היא מהווה רשות משפטית עצמאית ומלאה המסוגלת לבצע פעולות בעלות אופי משפטי, כגון קבלת גט). 2. בגירושין צריך "ושילחה מביתו"- דהיינו ש"משלחה ואינה חוזרת", והשוטה, שאין לה בושה ושהבנתה את המציאות לקויה, תחזור לביתו לאחר הגירושין. מנימוק שני זה משמע שגירושין אינם אקט קנייני אלא תהליך של שילוח. התוספות בגטין ע"ח. הרחיבו עיקרון זה. הגמרא שם אומרת שאם אדם נתן לאישה גט אך לא אמר לה שזהו גט - אין היא מגורשת. והתוספות מבארים, שכיוון שאינה יודעת שזה גט הרי אין היא עוזבת את הבית (או חוזרת אליו), וממילא אין מתקיים בה "ושילחה מביתו".

 

אמנם המשנה בקידושין דיברה על "וקונה את עצמה", אך ניתן להבין שהכוונה היא שקונה את עצמה כתוצאה מהשילוח (ואין זה שטר קניין). וסיוע לפשט זה מכך שבאותו משפט במשנה נאמר שקונה עצמה גם במיתת הבעל, ובוודאי שאין מיתת הבעל מעשה קניין, אלא הקניין הוא תוצאה של מיתת הבעל.

 

2. כהבנה השנייה משמע גם מכמה מקומות ברמב"ם:

 

א. בתחילת הלכות גירושין הוא אינו מגדיר את הגט כשטר, אלא כותב "וכתב זה הוא הנקרא גט".

 

ב. בפ"א ה"ה מדגיש הרמב"ם כי האישה מגורשת מרגע שקיבלה את הגט, גם אם עדיין לא עזבה פיזית את הבית. לרמב"ם הייתה הווה אמינא שאם האישה אינה עוזבת את הבית אין היא מגורשת. ההווה אמינא סבורה שגירושין הם שילוח במציאות ולא רק אקט פורמלי, והיא בנויה על שתי הנחות: 1. גירושין הם תהליך של שילוח. 2. השילוח צריך להתבצע על ידי יציאה פיזית. למסקנה יכול הרמב"ם לחלוק על אחת מההנחות: 1. הוא יכול לסבור כי אין זה תהליך של שילוח אלא קניין (כהבנה1). 2. הוא יכול להסכים כי זהו תהליך של שילוח, אך לסבור כי די בשילוח על ידי "ספר כריתות" ואין צריך שילוח פיזי (די שאומר לה בכתב שהוא משלחה).

 

ג. בהלכות עדות פ"ג ה"ד כותב הרמב"ם כי מדין תורה אין מקבלים עדים אלא בעל פה, וכי שטר מועיל רק מדברי סופרים. הרמב"ן (ספר המצוות, סוף השורש השני) מקשה מגט: כיצד ייתכן ששטרות הם רק מדרבנן, הרי גט הוא מדאורייתא?

 

אם נבין ברמב"ם שגט אינו שטר קניין אלא כלי לביצוע השליחות, אזי שאלת הרמב"ן נופלת מאליה (כי על פי הבנה זו גט אינו שטר. הערה: אמנם לכולי עלמא יש בכתיבתו של הגט מרכיבים מעולם השטרות, אך עדיין אין זה סותר את הבנה 2 כי תפקידו אינו ליצור חלות קניינית אלא לבצע שילוח). [לפי זה הבנה 2 אינה אומרת כי תהליך הגירושין הוא שילוח שרק מלווה על ידי גט, אלא היא אומרת שהשילוח אמור להתבצע על ידי כתיבת הדברים ב"ספר".]

 

ד. בהלכות גירושין פ"א הי"ג כותב הרמב"ם שצריך לתת את הגט בפני עדים, כי אי אפשר שהיום תהיה ערווה ולמחר תהיה מותרת בלא עדים. ולכאורה תמוהים דברי הרמב"ם: מדוע הוא נזקק לנימוק זה, הרי ברור שגט צריך עדים ככל שטר?

 

האמרי משה (סימן ט"ז) מיישב רמב"ם זה על פי היסוד המפורסם של ר' חיים בשטרות. הרמב"ם כותב שאם כתב בכתב ידו שחייב לפלוני, הרי זה שטר כשר למרות שאין עליו עדים. ר' חיים סבור שטעם הדבר הוא כי שטר קניין- כלומר שטר שנועד   ל י צ ו ר   קניין על ידי מסירתו מן הקונה למקנה- איננו צריך עדים (ורק שטר ראיה- שטר שנועד   ל ש מ ש   ה ו כ ח ה   לביצוע הקניין- זקוק לעדים). האמרי משה מבאר שזו גם כוונת הרמב"ם בהלכות גירושין: גט דומה במהותו לשטר קניין- תפקידו ליצור חלות- וממילא אין הוא צריך עדים מעיקר הדין, אלא רק כדי שיוכל לשמש גם כשטר ראיה ולהוכיח כי האישה איננה נשואה עוד.

 

אמנם, דברי ר' חיים הללו מחודשים מאוד, והם מהפכה בעולם השטרות (לבעל קצות החושן היה פשוט שאין שטר ללא עדים). את ראייתו של ר' חיים ניתן לדחות בכך שרק כשכותב בכתב ידו אין צורך בעדים, אבל בשטר קניין רגיל צריך עדים. אמנם, אם לא נאמץ את ר' חיים נצטרך למצוא יישוב אחר לרמב"ם בהל' גירושין.

 

ואכן, הגרי"ד סולובייצ'יק מתרץ את הרמב"ם בהלכות גירושין בדרך אחרת, בשם אביו ר' משה: ייתכן שגם אם שטרות צריכים עדים גט אינו צריך עדים (מעיקר הדין). וביאור הדבר (הרב ליכטנשטיין): הקושיה מבוססת על כך שגט משמש כשטר רגיל (הבנה 1). אולם אם נבין שהגט הוא כלי לביצוע השילוח (שאינה משלחה פיזית, אלא כותב לה שהיא מותרת), אזי ניתן להבין שאין הוא כשטר רגיל ואין הוא זקוק עדים (מעיקר הדין). ואם כך, זו ראיה נוספת שהרמב"ם סובר כהבנה 2.

 

3. ראיה נוספת ניתן אולי להביא מניסוח הגט. המשנה בגטין פ"ה. אומרת שגופו של גט הוא "הרי את מותרת לכל אדם". בשטרות יכול אדם לכתוב בלשון בעל דבר: "שדי נתונה לך", אך ניתן גם לנסח את השטר כמדבר בלשונם של העדים: "אנו עדים איך שפלוני מכר שדהו לפלוני" (כמו בנוסח הכתובה). האם ניתן לכתוב גט בלשון עדים? הרי"ף   (מה: מדפי הרי"ף) פותח את הגט בלשון "איך" (וכך עולה גם מהרמב"ם, הלכות גירושין פי"ד הי"ב). הרא"ש (בסוף המסכת, דף קי"ד.) הבין מכך שלדעת הרי"ף ניתן לכתוב גט בלשון העדים, והוא חולק על כך וסובר שהבעל צריך לכתוב את הגט בלשונו.

 

אם הגט הוא שטר קניין, ייתכן שניתן לכתבו בלשונם של העדים. אולם אם הגט הוא חלק מתהליך השילוח- דהיינו כלי לביצוע השילוח- מסתבר שרק הבעל יכול לכתוב שהוא משלח. (אמנם זה אינו הכרחי: ייתכן שגם הרי"ף סובר כהבנה 2, ובכל זאת הוא סבור שהבעל יכול לכתוב בלשון "איך". כמו כן, ייתכן שהרא"ש סבור ששני הדברים קיימים בגט- גם פן קנייני וגם פן של שילוח- ופן השילוח הוא שמכתיב את הדרישה לכתוב את הגט בלשון הבעל.)

 

4. המשנה בגטין דף פ"ו. מונה שלושה גטין שמעיקר הדין הם פסולים, אולם אם כבר נישאה על פיהם הוולד כשר (ולא ממזר- מכיוון שהם אינם פסולים מן התורה), ואחד מהם הוא "כתב בכתב ידו, ואין עליו עדים". רש"י מבאר את הכשר הגט מן התורה בשתי דרכים: א. כתב ידו הרי הוא כ"הודאת בע"ד שהיא כמאה עדים". ב. גט כשר מן התורה גם   ללא עדים מגזרת הכתוב "וכתב - ונתן".

 

לפי הסבר א' של רש"י יש מקום להשליך דין זה גם לשטרות אחרים שכתב בכתב ידו (עיין לעיל). לפי הסבר ב' משמע יותר שזהו דין מיוחד בגט (הרשב"א והריטב"א ביבמות ובקידושין דנו האם זה יועיל בקידושין), והסיבה לחלק בין גט לשאר שטרות מתבארת היטב אם מבינים כהבנה 2, שגט אינו אלא כלי לבצע את השילוחין, ולכן רק בו מועיל כתב ידו ללא עדים.

 

 

הערות:

 

א. שטר קידושין - גם בשטר קידושין יש לדון האם הוא שטר קניין ככל השטרות או שמא זהו "ספר ליקוחין". בקידושין ט' דנה הגמרא בשאלה מי כותב את שטר הקידושין, ומסקנתה היא שבניגוד לקניין שדה, שבו   ה מ ו כ ר   כותב "שדי נתונה לך", בקידושין   ה ב ע ל   (המקביל לקונה בתהליך הקידושין) הוא שכותב "הרי את מקודשת לי", ואולי משמע מכאן שזהו "ספר ליקוחין". ואכמ"ל.

 

ב.   פירוק האישות בדרכים אחרות: הגמרא בקידושין ה'. מעלה אפשרות שגירושין יוכלו להתבצע על ידי כסף (ודוחה אותה). מהגמרא לא ברור מי צריך לתת את הכסף על פי ההווה אמינא - הבעל לאישה או האישה לבעל?

 

אם הכוונה הייתה שהאישה תיתן כסף לבעל, אזי ברור שזהו אקט קנייני צרוף, ומסתבר שעל פי הווה אמינא זו גט הוא שטר קניין. אמנם, ייתכן שבהווה אמינא חשבה הגמרא שניתן לגרש או על ידי קניין (בכסף) או על ידי שילוח (בגט), ומסקנתה היא שלא ניתן לגרש על ידי קניין אלא רק על ידי שילוח, ולכן צריך דווקא גט.

 

אם הכוונה הייתה שהבעל ייתן כסף לאישה- אזי ברור שאין זה קניין (שכן הבעל הוא המוכר כאן). ואז ייתכן שסברה זו נדחית למסקנה.

 

 

סיכום קצר- הראיות לכך שאופי הגט הוא:

 

א. תואם תהליך קניין- פשט המשנה קידושין ב. "וקונה את עצמה בגט".

 

ב. כלי לשילוח- 1. יבמות קי"ג:- כאשר משלחה וחוזרת אינו גט, תוספות גטין ע"ח.- כשלא אמר לאישה שזה גט אינה מגורשת, כי חוזרת לביתו. 2. רמב"ם: א. "כתב זה נקרא גט". ב. הווה אמינא שצריך לשלח מביתו (אמנם ייתכן שנדחה למסקנה). ג. גם אם שטרות דרבנן, גט הוא מדאורייתא. ד. אין צריך עדים מעיקר הדין, אלא רק למניעת בלבול (לפי ר' חיים אין ראיה, כי ייתכן שזה כשטר קניין, שלדעתו אינו צריך עדים). 3. נוסח הגט- רא"ש - א"א לכתוב בלשון עדים, אלא רק בלשון בעל. 4. גט בכתב ידו כשר מדאורייתא- טעם ב' ברש"י- דין מיוחד בגט (מסתבר אם נבין שאינו שטר, אלא כלי לשילוח).

 

----------------------------------------------------------------

אנו נתחיל את לימודינו במסכת גטין מן המשנה בדף י"ז.   מכמה בחינות ענייניות, הסוגיות מדף זה והלאה מרכזות את מרב הנושאים המרכזיים הנוגעים לכתיבת הגט ונתינתו, ולכן נבחרה נקודה זאת כהתחלה. להלן מראי מקומות לשיעור אשר יינתן (כלומר, יישלח) ביום ראשון הבא.

 

מקורות לשעור הבא:

 

זמן בגטין

1. דף י"ז. משנה, גמרא עד "פירות", תוד"ה מפני "וא"ת וגט שחרור...".

2. יבמות דף לא: "ומפני מה... דידה קאתי".

3. סנהדרין דף לב. "דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה... בפני לווין",

נימוקי יוסף [דף י: בדפי הרי"ף] "ואף על גב דמדאורייתא... פרק ד' אחין".

4. גטין דף פ. "היה במזרח... מילי בשילי",

תוספות רי"ד "היה במזרח... דלא שמה עדות".

5. רמב"ם הלכות מלווה ולווה י"ז, ט, הלכות עדות ג', ד,

חי' רבנו חיים הלוי שם ד"ה ונראה לומר, והנה בסנהדרין.

 

שאלות

1. לפי משמעות סוגייתנו והסוגיא ביבמות, האם זמן בשטרות הוא מעיקר הדין או רק תקנה?

2. לאור הסוגיא בסנהדרין, למה צריכים לכתוב זמן בשטרות?

3. כיצד פותר הנימוקי יוסף בעיה זו?

4. מתי עדות בכתב פסולה מדין מפי כתבם, ומתי חל עליה דין שטר והיא מתקבלת כאילו נחקרה בבית דין?

5. כיצד מתרץ רבנו חיים את הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיא ביבמות?