!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב אהרן ליכטנשטיין

בין אדם לחברו –   מצוַת התוכחה (חלק א')*

 

לאחר שעסקנו במצוַת האהבה ובאיסור השנאה, יש מקום לדון במצוַת התוכחה. אחת השאלות המרכזיות העולות בנושא זה היא האם מצווה זו היא חלק מהתחום של מצוות שבין אדם לחברו, הנובעת מכך שאדם צריך לרצות בטובתו של חברו, ואם חברו חוטא צריך האדם לעזור לו לתקן את דרכיו, או שזוהי מצווה השייכת לתחום של בין אדם למקום, כאשר האדם צריך לעמוד על המשמר מבחינתו של הקב"ה ולהוכיח את חברו ברגע שרואה אותו עובר על דבריו של הקב"ה. בתורה, בחומש ויקרא, בפרק י"ט בפסוקים י"ז – י"ח מופיעה מצווה זו בסמוך למצוַת האהבה ולאיסור השנאה:

"לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'."

צורת כתיבה זו מרמזת על כך שמצוַת התוכחה היא מצווה שבין אדם לחברו, אך האם זהו באמת המצב מבחינת התכנים של מצווה זו? האם המחייב של המצווה הזו הוא כבודו של הקב"ה, והפן של בין אדם לחברו נכנס לא כפן המחייב, אלא רק כמשפיע על הצורה של התוכחה, כדברי רש"י שם בדיבור המתחיל 'ולא תשא עליו חטא':

"לא תלבין את פניו ברבים."

רש"י לומד מפסוק זה את האיסור של הלבנת פנים, וזה בא לידי ביטוי בצורת ההוכחה. באופן דומה, מופיע ב'תורת כהנים' שם:

"יכול אפילו מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא"."

אפשרות שנייה היא שנאמר שיש לראות את הפן של בין אדם לחברו גם בפן המחייב, וזה בשני ניסוחים:

יש את הניסוח הפשוט של חובת ההוכחה כאשר אדם רואה את חברו חוטא בחטא כלשהו. אך ניתן לתת גם ניסוח שונה. במה מדובר במקרה של הוכח תוכיח? יש ראשונים שכתבו שיש לראות את הדברים בהקשר בו הם נאמרו. הרמב"ן שם מסביר:

"והנכון בעיני כי הוכח תוכיח, כמו והוכיח אברהם את אבימלך, ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו."

מדברי הרמב"ן עולה שלא מדובר פה על כל עבירה שהיא, אלא במקרה שאדם חטא לחברו, והמצווה היא על חברו להודיע לו על חטאו שחטא כפיו כדי שירצה אותו ויפיג את כעסו. אם נבין כך, ה'הוכח תוכיח' לא מתייחס להבנה הרגילה של החובה להראות לאדם את הדרך הנכונה, אלא להוכיח אותו בפן הבין-אישי.

ברמב"ם נראה שזהו המובן הבסיסי של הפסוק. בהלכות דעות בפרק ו' בהלכה ו' פוסק הרמב"ם:

"כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך, ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך."

אמנם, בהמשך דבריו, בהלכה ז', מתייחס הרמב"ם גם לפן השני במצוַת התוכחה:

"הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה – מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך."

בדברי הרמב"ם לא ברור האם זוהי מצווה שבין אדם לחברו או מצווה שבין אדם למקום.

כאן אנו מגיעים לשאלה, מבחינה הלכתית צרופה, מהו המחייב של הוכח תוכיח. לפי הפן של בין אדם למקום קשה להגדיר, אבל לפי הפן של בין אדם לחברו צריך לעסוק בשתי נקודות ברמה הבסיסית:

  א.  מה מידת המפגש עם התופעה השלילית המחייבת במצוַת התוכחה.

  ב.  מה מידת השלילה שבתופעה המחייבת בתוכחה.

לגבי השאלה הראשונה, הגמרא בברכות בדף ל"א ע"א אומרת:

"ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו', אמר רבי אליעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון – צריך להוכיחו."

וכן מצינו בגמרא בערכין בדף ט"ז ע"ב:

"מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר הוכח תוכיח."

הגמרות השונות קובעות שהמחייב הוא כאשר האדם 'רואה בחברו', מה מוגדר כ'רואה בחברו'? האם זה גם במקרה שאדם יודע ושמע על תופעה מסוימת? האם אדם מחויב לשוטט ברחובות כדי לראות בעיניו תופעות שליליות? שאלות אלו עולות גם בתחומים אחרים כגון השבת אבידה. התורה אומרת "כי תראה" וגו', מה הכוונה בתראה? הרמב"ם בפרק י"א בהלכות גזילה ואבידה בהלכה א' כותב:

"והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה – עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם."

דוגמה נוספת בה עולה השאלה של הגדרת ראייה היא מצוַת הצדקה.

בנוגע לנקודה השנייה, בדבר חומרת המעשה המחייבת תוכחה, נראה שיש הבדל בין הרמב"ם לתוספות. הגמרא בערכין דיברה על דבר מגונה, מהו דבר מגונה? וכן במסכת ברכות, מהו דבר שאינו הגון? נראה שאין מדובר באיסור ממש, אלא במעשה שאיננו ראוי. התוספות בברכות שם בדיבור המתחיל דבר שאינו הגון כותבים:

"פירוש, אף על גב דליכא איסורא דאורייתא, דאי איכא איסורא דאורייתא – פשיטא, הוכח תוכיח כתיב."

התוספות אומרים שהגמרא לא דיברה על מצב שיש איסור תורה ברור, שהרי במקרה כזה לא צריך ללמוד מהמעשה עם עלי וחנה, כי אז יש את החיוב של הוכח תוכיח. בדברי התוספות לא ברור מה המצב לאחר הלימוד הזה, כלומר, האם   דבר שאינו הגון נכלל במחייב של מצוַת הוכח תוכיח, או שמדובר במחייב נפרד הנלמד מהמקרה הספציפי הזה. ברמב"ם שראינו לעיל, אין פיצול בין חטא ממש להליכה בדרך לא טובה. מהי דרך לא טובה? נראה שהכוונה לדרך הקשורה ומובילה לחטא. ואכן, הגמרא שם דיברה על אישה שעלי חשב שהשתכרה, ואין לאו מפורש שאסור להשתכר, אלא זהו מצב המוביל לחטא.

אם ננסה לקשר בין השאלה הזו לשאלה בה פתחנו, ניתן לומר שאם נאמר שהמצווה הזו קשורה לבין אדם לחברו, נראה שאין סיבה לצמצם את החובה להוכיח דווקא במצב של חטא ברור, אבל אם נאמר שזוהי מצווה שבין אדם למקום – בהחלט ניתן לטעון שהחובה קיימת רק במצב של חטא ממש, למרות שחילוק זה וודאי לא מוכרח.

מה נדרש מהאדם המוכיח בנסיבות הללו?

ברמב"ם יש שני מונחים: החזרה למוטב והודעה. האם אלו שתי משימות שונות, ובעצם יש חיוב להודיע על החטא למרות שזה לא יגרום לחזרה למוטב, או שיש משימה עיקרית של החזרה למוטב, וההודעה משמשת כאמצעי בלבד לאותה החזרה למוטב. כאן מגיעים לשאלת גבולות התוכחה כאשר נראה שיש סתירה בין הסוגיות השונות.

בגמרא בערכין יש מחלוקת לגבי גבולות התוכחה:

"עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה."

לעומת זאת, הגמרא ביבמות בדף ס"ה ע"ב אומרת:

"ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון, כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע – כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך."

מדברי הגמרא עולה שיש מצבים בהם אסור להוכיח כאשר התוכחה לא תִשָמע. הסיבה היא שדבר זה יגרום לשנאה מצד זה שמוכיחים אותו, וכן שזה יכול לגרום לו להרגשת 'אנטי', כלומר להמשיך לעבור את אותן העבירות בדווקא.

גמרא נוספת העוסקת בנקודה זו היא גמרא בביצה בדף ל' ע"א האומרת:

"תנן, אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין, והאידנא דקא חזינן דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי?... הכא נמי, הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין."

הגמרא שם ממשיכה ודנה באלו מקרים הכלל הזה חל:

"והני מילי בדרבנן, אבל בדאורייתא לא. ולא היא – לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתי עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי."

­דין זה כמובן שייך רק במקרה שהאדם שוגג, שאם הוא לא ישמע את התוכחה – עדיף לא לומר לו כלום.

בכל אופן, יש סתירה בין הסוגיות השונות האם צריך להוכיח עד הכאה וכדומה, או שאסור להוכיח במקרה שנראה שהאדם לא יקבל את התוכחה.

הריטב"א ביבמות דן בסתירה הזו ומביא את הגמרא בשבת בדף נ"ה ע"א:

"אמר ליה ר' זירא לר' סימון, לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, אמר ליה לא מקבלי מינאי, אמר ליה אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר."

התוספות שם בדיבור המתחיל אף על גב כותבים:

"היינו היכא דספק אי מקבלי... אבל היכא דודאי לא מקבלי – הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין."

הסבר זה של התוספות בנוי על הגמרא בביצה, ולכן מוגבל רק למקרים של שגגה. ראשונים אחרים כתבו שהדין הזה מצומצם רק לדברים שאינם כתובים במפורש בתורה. מה החילוק? ניתן לומר שבדבר שכתוב בתורה במפורש – אין מצב של שוגג, אלא זה תמיד מוגדר כמזיד. אמנם, לא חייבים לבנות את החילוק הזה על הגמרא בביצה, אלא ניתן לבנות את החילוק הזה על הגמרא ביבמות, וכך אין חלוקה בין שוגג לבין מזיד.

הריטב"א מעמת את הגמרא בשבת עם הגמרא ביבמות, ומביא שני חילוקים:

  א.  בגמרא בשבת מדובר שייתכן והאנשים ישמעו לתוכחה אך זה לא ודאי, ואילו בגמרא ביבמות מדובר במצב שודאי לא ישמעו.

  ב.  יש חובה להוכיח פעם אחת בכל מקרה, והגמרא ביבמות דנה מתי צריך להמשיך בתוכחה מעבר לפעם הראשונה.

כך גם נפסק ברמ"א באורח חיים בסימן תר"ח בסעיף ב':

"והוא הדין בכל דבר איסור, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ודוקא שאינו מפורש בתורה אף על פי שהוא דאוריתא, אבל אם מפורש בתורה – מוחין בידם. ואם יודע שאין דבריו נשמעין – לא יאמר ברבים להוכיחן רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו, אבל ביחיד – חיב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו."

הרמ"א מוסיף חילוק בין יחיד לרבים, כאשר הגמרא ביבמות מדברת דווקא על מצב של תוכחה לרבים. אמנם, חילוק זה קצת קשה מלשון הגמרא שאיננה מחלקת בין יחיד לרבים.

מהי הסברא לחלוקה הזו? ניתן להסביר שהפעם הראשונה של התוכחה היא בגלל הפן של בין אדם למקום במצוַת התוכחה, ואילו שאר הפעמים הם מדין של בין אדם לחברו, ולכן אם זה לא יעזור – אין טעם להמשיך ולהוכיח מעבר לפעם הראשונה. הגמרא בשבועות מדברת על חובת מחאה שאיננה קשורה להוכח תוכיח. המחאה הזו היא כדי לא להבליג על תופעות שליליות מסוימות. על פי זה נוכל להסביר את התוכחה הראשונה שלא נועדה לתקן ולשנות את האדם, אלא כדי שהאדם לא יבליג על מעשים שליליים בסביבתו.

הסמ"ג לוקח את הגמרא ביבמות והגמרא בברכות ומצרפן ביחד. הוא מסביר שהכוונה היא שאם אדם הוכיח את חברו וזה נזף בו – על זה אומרת הגמרא ביבמות שאסור להמשיך ולהוכיח.

ייתכן לחלק בין הגמרא ביבמות לגמרא בברכות בצורה שונה. מה כתוב בגמרא בערכין? עד כדי הכאה וכו'. מה זה עד כדי? נראה שזהו שיעור בחובת הגברא. לא נאמר מתי טוב להוכיח ומתי לא טוב להוכיח, אלא נניח שבמצב מסוים זה טוב וחיובי להוכיח את החבר, השאלה היא מה שיעור החובה של האדם. האם האדם צריך להמשיך ולהוכיח גם כאשר זה גורם לו נזק. על שאלה זו אומרת הגמרא עד כדי הכאה וכו'. אמנם, אם האדם מוכן להמשיך ולהוכיח למרות שזה גורם לו נזק – יש בזה קיום של מצוַת התוכחה. הגמרא בערכין דנה בגבולות חובת הגברא של התוכחה, ואילו הגמרא ביבמות דנה בתכסיסי הוכחה, ולקבוע מתי רצוי ומתי לא רצוי להמשיך ולהוכיח, הן מצד טובת המוכיח, והן מצד טובת העניין.  

 

 

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד

עורך: אביעד סוקולובר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



*המאמר לא עבר את ביקורת הרב.