!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

הרב אהרן ליכטנשטיין

יסודות בענין ברית מילה*

מצוות מילה מופיעה בשני מקומות בתורה: בפרשת לך לך[1] בצורה נרחבת, ובפרשת תזריע באיזכור בלבד -

"ביום השמיני ימול בשר ערלתו".   (ויקרא יב, ב)

בהבחנה מדוקודקת נשים לב כי יש מספר הבדלים הנוגעים ליסודות מצוות מילה בין שני המקומות. בפרשת לך לך נאמר לאברהם למול את עצמו ואת "זרעך אחריך לדורותם". כלומר: כל אדם חייב למול את עצמו. הבנה נוספת אפשרית היא שעל כל אדם למול את זרעו אחריו - את בניו. בפרשת תזריע לא מוזכרת כלל השאלה על מי מוטלת המצווה (להלכה ברור שהאדם לא מל את עצמו בגיל 8 ימים). אנו נדון בשאלה זו על השלכותיה השונות, אך קודם כל יש להבין כי השאלה: 'על מי מוטלת המצווה' היא כפולה:

1.  מי נצטווה במצווה, איזה ציבור?

2.  על מי ספציפית היא מוטלת?

על איזה ציבור

בעיקרון, פרשת תזריע היא זו שמחייבת אותנו - שהרי נאמרה אחרי מתן תורה. אך לגבי הפסוק מפרשת לך לך, יש לשאול אם לאחר שנשנתה המצווה בסיני - הפרשה שנאמרה לפני כן עדיין מחייבת, או שהציווי שנאמר לאחר מתן תורה הוא חיוב חדש המפקיע את החיוב הקודם.

הגמרא בסנהדרין נט ע"א דנה במצוות שנאמרו לבני נח ונשנו בסיני. ואומרת שם הגמרא:

"כל מצווה שנאמרה לבני נח ונשנתה בסיני - לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח. …והרי מילה שנאמרה לבני נח… ונשנית בסיני… לישראל נאמרה ולא לבני נח! ההוא למשרי שבת הוא דאתא".

כלומר, למרות שבדרך כלל מצוות שנשנו הן לפני מתן תורה הן אחריה, מחייבות גם את בני נח וגם את עם ישראל, במצוות מילה אין בני נח מחוייבים, והחזרה על הציווי באה לחייב מילה אף בשבת. יש להסביר כי כוונת הגמרא היא, שהמצווה נאמרה לפני מתן תורה לציבור מסויים מתוך בני נח - שאחר כך נקראה בשם "עם ישראל". הגמרא מביאה גם תירוץ שני:

"אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, ואתא 'את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם'. אתה וזרעך - אין. איניש אחרינא - לא".

כלומר: מצוות מילה לא נאמרה לכלל בני נח, אלא רק לאברהם ובני ביתו, ולכן אינה כלולה במצוות שנאמרו לבני נח ונשנו בסיני. הגמרא ממשיכה ודנה, לפיכך, במידת חיובם של בני ישמעאל, עשיו ובני קטורה במצוות מילה, ומסיקה כי לאברהם נאמר: "כי ביצחק יקרא לך זרע" - להוציא את ישמעאל, ו"ביצחק" - ולא כל יצחק, להוציא את עשיו. בני קטורה, לפי הגמרא אכן מחוייבים במילה, שכן נאמר: "ואת בריתי הפר" - לרבות בני קטורה. ומסביר רש"י על הגמרא שם:

"אותם שישה לבדם ולא זרעם אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו".

ניתן להבין מדוע בני קטורה אינם מחוייבים לדורות, אם נבין שהציווי לאברהם כלל שני חלקים: הציווי לאברהם עצמו, והציווי לבניו לדורות. לאברהם אישית היה ציווי נפרד -

"אתה, וזרעך אחריך לדורותם".

הציווי לאברהם, אם כן, כלל את כל בניו - גם את ישמעאל, עשיו ובני קטורה, אך החיוב לדורות אינו כולל אותם.

הרמב"ם[2] חולק על הבנה זו, וכותב שאברהם וזרעו נצטוו במילה, וגם בני קטורה, אליבא דרמב"ם, חייבים במילה, והואיל ונתערבו בני קטורה בבני ישמעאל - חייבים כולם במילה ביום השמיני. נראה כי הרמב"ם יותר מסתדר עם משמעות הגמרא מאשר רש"י, כיוון שלפי הסברו של הרמב"ם, כשם ששאלת הגמרא על בני קטורה מתייחסת לדורות כך גם השאלה לגבי בני ישמעאל מתייחסת לדורות.

מסברה, דברי הרמב"ם הינם מחודשים. אם במילה נתחייבו בני קטורה, מדוע לא נמנתה מצווה זו בין שבע מצוות בני נח? ניתן לענות על כך בפשטות ולומר ששבע מצוות בני נח כוללות רק לאווים ולא עשין. לפי הסבר זה, גם בני קטורה כלולים בברית שבין הקב"ה לעם ישראל.

לשיטת הרמב"ם יש כמה נפקא מינות חשובות:

1.  לעניין מילה כשינוי בגברא. הגמרא בנדרים לא ע"ב דנה ב"נודר מן הנימולים או נודר מן הערלים" וכותבת שהאוסר הנאה מהמולים - אסור בישראל ומותר בעכו"ם. משמע מהגמרא שישראל ערל אינו נחשב "ערל", וכן עכו"ם נימול נשאר תמיד "ערל". מהגמרא ביבמות סו ע"א משמע כי הקביעה שגוי נימול נשאר ערל אינה רק קביעה לשונית [כמו לגבי ערל מישראל] אלא גם הלכתית, שגוי מהול דינו כערל לכל דבריו[3]. משמע משם ש"ערל" הוא קריטריון הלכתי ואינו קריטריון מציאותי - ואם כן, נשאלת אותה שאלה לגבי בני קטורה שמלו: האם הם "ערלים" או "נימולים"?

2.  לעניין הטכניקה של המילה, האם בני קטורה חייבים כישראל במילה, פריעה ודם ברית?

על מי מוטלת המילה

בפרשת שמיני קובעת התורה:

"ימול לכם כל זכר".

ובפרשת לך לך:

"ימול לכם כל זכר לדורותיכם".

בהפסוקים אין הגדרה על מי הציווי, וניתן להבין כי המצווה מוטלת על האדם האחראי על הנימול: האב לגבי בנו, והאדון לגבי עבדו. כך גם קובעת הגמרא בקידושין כט ע"א:

"כל מצוות הבן על האב - אנשים חייבים ונשים פטורות".

כך מביאה שם הגמרא כדוגמה את מצוות המילה ואת מצוות פדיון הבן. המקור למצוות הבן על האב, לפי הגמרא, הוא מן הפסוק:

"וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, כאשר ציווה אותו א-להים". (בראשית כא, ד)

וממשיכה הגמרא וכותבת, שאם האב לא יכול למול - בית דין חייבים למולו - "ימול לכם כל זכר", ואם בית הדין לא מל את האדם - מחוייב הוא למול את עצמו.

לגבי חיוב בית הדין במילה - דנים האחרונים אם זוהי חובת בית הדין או חובת הציבור, שבית הדין פועל מטעמם. לפי אפשרות השניה - כאשר אין בית דין שיכול למול את התינוק - על כל אחד מישראל לדאוג למול את אותו ילד שלא נימול.

ראינו, אם כן, כי ברובד הבסיסי המצווה מוטלת על האב, וכך פוסק גם הרמב"ם בכותרת להלכות מילה:

"למול הזכרים ביום השמיני".

ובהלכה א הוא כותב:

"ומצווה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו… עבר האב או האדון ולא מל אותן - ביטל מצוות עשה".

וכך גם הוא כותב במצווה רטו בספר המצוות:

"מצווה למול את הבן שנאמר 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' ".

לדיון שהבאנו יש גם משמעות מעשית: האם על האב לדאוג שהבן יהיה מהול, אך פעולת המילה אינה מחובתו, או אולי יש עניין בכך שהאב עצמו ימול את בנו [אם הוא יודע]. אם האב אינו יודע למול, יש לשאול: האם עליו למנות שליח או שמא אין טעם בכך?

בשאלה זו ייתכנו כמה אפשרויות:

א.  אין מצווה על האב עצמו למול, אלא רק לדאוג לכך שבנו יימול.

ב.  המצווה מוטלת על האב ולכן עליו למנות שליח למילה.

ג.  המצווה מוטלת על האב, אך שליחות אינה מועילה בכך.

הגמרא בחולין פז ע"א מספרת:

"מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים".

וכותב שם הרא"ש[4], שאם האב רצה למול את בנו ולבסוף אדם אחר ביצע את המצווה, אותו אדם חייב לשלם לאב 10 זהובים, אך אם האב לא רצה לקיים את המצווה בעצמו (אלא העדיף לבקש מאחר למול) - המצווה מוטלת על כלל ישראל, ואז אינו חייב לשלם לאב כלל, וכך היה גם מעשה ופטרו רבנו תם. משמע מהרא"ש שלאב יש מחוייבות אישית במילה, אך מחוייבות זו אינה יכולה לעבור בשליחות, וכן כתב גם רבינו ירוחם, תלמידו, המובא בשולחן ערוך סימן שפב. הש"ך שם כותב, לפיכך, שכל מי שיכול למול ובכל זאת נותן לאחר למול את בנו - מבטל מצוות עשה.

'קצות החושן' שם מביא את ה"תבואות שור" [וכן כתב גם בית הלוי חלק א סימן ז] שמבין, בניגוד לרא"ש, וכותב כי ניתן למנות שליח לקיום מצוות ברית מילה.

הגאון רבנו חיים מבריסק היה סבור, לעומתו, כי ישנן רק שתי אפשרויות:

1.  אין חיוב ספציפי על האב.

2.  האב צריך למול, ושליחות אינה מועילה.

הגר"ח וה'קצות החושן' עצמם צידדו בדעה הראשונה, בניגוד לתבואות שור, שסברו כי אין חיוב ספציפי על האב.

ההבנה ששליחות אינה מועילה מתבססת על התוספות רי"ד הכותב ששליחות אינה מועילה בדבר שבגופו; כשם שבהנחת תפילין אי אפשר לצאת ידי חובה על ידי שליח - כך גם במילת הבן.

הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל טען שהשאלה האם שליחות מועילה בדבר שבגופו טעונה בהבנת המושג "מצווה שבגופו":

א.  שליחות אינה מועילה בדבר שבגופו כיוון שהחיוב אינו על החפץ (לדוגמא, אין חיוב על המצה שתאכל), אלא על האדם (שאתה בעצמך תאכל את המצה). לפי הסבר זה, שליחות אינה מועילה בדבר שבגופו מסיבה טכנית, שאי אפשר להעביר את קיום המצווה לאדם אחר.

ב.  מצוות שבגופו אינן ניתנות עקרונית לשליחות. שליחות היא עניין של בעלות - מסירת מפתחות - אדם לא יכול למסור לחבירו מצווה, שכן אין לו עליה שום בעלות.

הגרי"ד טען שלפי ההבנה הראשונה - שליחות תועיל במילה, שכן מצוות הבן נתבצעה בשלמותה (בניגוד לאכילת מצה, בה המצה לא נאכלה על ידי אותו אדם). אך לפי ההבנה השניה, מילה אינה מצווה שבבעלותו, ולכן שליחות לא יכולה להועיל בה, וכך גם הדין בכל מצוות שבגופו. לדעת הסוברים ששליחות כן מועילה במילה, יש לומר שהם סוברים כדעה הראשונה לעיל, או שהם סוברים שבמילה יש את אלמנט הבעלות שמאפשר את השליחות - שכן האב הוא הבעלים על בנו ולכן מחוייב הוא אישית במילתו של בנו.

לשאלה זו ייתכן ונוכל למצוא ראייה מלשון הרמב"ם[5], הקובע כי יש ניסוח שונה לברכה על המילה לאב המל את בנו:

"…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למול את הבן",

בעוד שאדם המל ילד אחר מברך:

"…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

חילוק זה משקף, כנראה, את העובדה שמילת הבן היא מצווה המוטלת אישית על האב, ולכן שונה ניסוחו של האב מזה של אדם אחר.

בהקשר זה קיימת עוד שאלה בה לא נעסוק, והיא עד מתי חובת האב למול את בנו, ומאימתי מתחילה חובת הבן על עצמו. נציין ונאמר כי הרמב"ם וספר החינוך אינם מגבילים את חיובו של האב במילת בנו בזמן, בניגוד לפדיון הבן בה כותב החינוך "עד שיגדיל".

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



* השיעור הועבר לבני הישיבה בשנת תשנ"ט, וסוכם על ידי יצחק ברט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1] בראשית יז, י-יד.

[2] הלכות מלכים פרק י ה"ז.

[3] ראה רש"י על הפסוק בשמות יב, מה.

[4] פסקי הרא"ש על מסכת חולין פרק ו סימן ח.

[5] רמב"ם הלכות מילה פרק ג ה"א.