לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

*****************************************

שיעורים בהלכה

****************

בעניין גילוח לכבוד שבת בימי ספירת העומר*

הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

מקור הדין

המקור למנהגי אבילות בספירת העומר מופיע בסוף הלכות פסחים לר"י אבן גיאת ביחס לנישואין בלבד:

"ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבילות הוא, ולא משום איסור הוא... ודווקא נישואין, שעיקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש - לא... וכן הורו הגאונים".

בטור אורח חיים סימן תצ"ג מובא שיש הנוהגים אף שלא להסתפר בין פסח לעצרת (והבית יוסף כותב שמקור הדין בדרשת יום ראשון של פסח להרי"ן שועיב).

את איסור התספורת יש לבחון בשני מישורים:

1.  סמאנטית - מה פירוש המונח תספורת ומה הוא כולל?

2.  מה אופי המנהג - האם זהו דין עצמאי או שהוא דין של אבילות, ומאיזה דין של אבילות הוא נלמד?

את האיסור להסתפר אנו מוצאים לגבי אנשי המעמד (תענית טו ע"ב), אך לא ברור שם האם נאסר גם גילוח הזקן, או רק גילוח שיער הראש.

בדיני אבילות, לעומת זאת, איסור זה מפורט:

"לתספורת כיצד? אסור בנטילת שיער: אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שיער שבו".   (מסכת שמחות פ"ז הי"א)

ואולם, הגמרא במסכת מועד קטן כד ע"א לומדת את המקור לאיסור תספורת באבלות מן הפסוק "ראשיכם אל תפרעו", שם נראה שמדובר רק בשיער הראש.

הרמב"ם (הלכות אבל פ"ה ה"ב) פוסק:

"ומנין שהאבל אסור בתספורת? שהרי הזהיר בני אהרון 'ראשיכם   אל תפרעו' - מכלל שכל המתאבל אסור לספר שערו אלא מגדל פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו".

משתמע מלשון הרמב"ם שהאיסור הבסיסי של תספורת הוא רק "ראשיכם אל תפרעו", וגילוח זקנו הוא רק תוספת לאיסור הבסיסי.

אופי הדין

מעבר לדיון הסמאנטי, האמור לקבוע את היקף המנהג [מה אסור ומה מותר לגלח], יש לדון באופיו של האיסור להתגלח. נראה לומר כי האיסור שלא להסתפר אינו דין עצמאי, אלא קשור לדיני אבילות, ונבאר.

ישנן רמות שונות של אבילות: שבעה, שלושים יום וי"ב חודש. בבחינה של מנהגי האבלות בספירת העומר ניתן לראות בבירור שרמת האבילות בתקופה זו מקבילה לרמת האבלות שיש ב'י"ב חודש', שכן האיסורים הנהוגים בספירת העומר - כניסה לבית המשתה, נישואין ותספורת - הם אלו שנשארים גם לאחר שלשים ימי האבלות, עד תום י"ב חודש.

בדין י"ב חודש נאסרו תספורת וגילוח, אך כל זאת עד שיגערו בו חבריו ואז - מותר הדבר[2]. והרי ברור שאדם שלא מתגלח יום או יומיים כבר הגיע מן-הסתם לרמה של 'גערה', ואם כן, יש להתיר לו להתגלח בספירת העומר. אמנם, באחרונים יש דיון האם יש צורך בגערה בפועל או די בכך שיגיע למצב בו הוא מועמד לגערה. אם נקבל את הדעה השניה, ניתן, אם כן, להתיר למי שהגיע למצב כזה - וזאת, בדרך כלל, תוך ימים ספורים, ובוודאי משבת לשבת - להתגלח.

ייתכן כי ניתן להתיר גילוח למי שרגיל בכך באורח שוטף אף ללא כל קשר עם דין גערה שנידון לעיל. במסגרת דיונו הנרחב בשאלה האם מקור אבילות הוא מן התורה או מדרבנן, העלה הרמב"ן ב"תורת האדם" דעה, שניתן לחלק בין איסורים שונים - בין אלו האוסרים על אדם להתעדן, האסורים מדאורייתא, לבין אלו הכופים עליו צער, כשהמגמה היא בפירוש לרדת מתחת לרמת קיום נורמאלית ולא רק שלא להתעלות הימנה. אלו האחרונים, מסביר הרמב"ן, אסורים רק מדרבנן. על פי   הבנה זו, מסביר הרמב"ן איסורים שונים, כגון רחיצה,   שרחיצה בחמין מוגדרת כעידון. אך אי-רחיצה, או אפילו רחיצה בצונן - מוגדרים כצער.

ונראה, שלפחות לפי שיטה אחת בראשונים יש לדייק ולומר כך גם לגבי גילוח, דהנה נחלקו הראשונים לגבי   גילוח השפם במקרה שמעכב ומפריע לאדם באכילה: הרמב"ן מתיר אפילו תוך שבעה, הראב"ד אוסר אפילו תוך שלושים, ואילו הרי"ץ גיאות סובר, וכן פסק המחבר (יורה דעה סימן ש"צ סעיף א), שתוך שבעה - אסור, אך לאחר מכן - מותר. שתי השיטות הקוטביות מובנות היטב, שכן נחלקו האם גילוח השפם במצב שמפריע לאדם באכילתו - כלול באיסור, או שצורך האכילה - מתיר. יש להבין, אם כן, את שיטת הביניים של הרי"ץ גיאות. לדעתו, לא הרי אבילות שבעה כאבילות שלשים: בשבעה נגזר על האבל להצטער, ואילו תוך שלושים רק נאסר עליו להתעדן. גילוח לצורך אכילה - אין בו עידון, אך ברור שהוא מסלק צער, ולכן יש לאוסרו תוך שבעה ולהתירו מעבר לכך.

אמנם, יש לציין כי הרי"ץ גיאות התיר לגלח רק את השפם, שאולי אינו כלול באיסור הבסיסי של תספורת, ואף יחמיר בשיער הראש, שהוא מוקד האיסור, אך מכל מקום, ברור שאין מקום לחלק בין שפם לזקן. והנה, אדם הרגיל להתגלח כיום, ברור שאינו רואה את גילוחו כעידון והתייפות, אלא להיפך, הוא מרגיש כיעור אם אינו מתגלח כמה ימים (בניגוד לגילוח המוזכר בגמרא ובראשונים, שהיה ביסודו דומה לתספורת ומיועד לייפות את המתגלח). על פי זה, לפי הרי"ץ גיאות יש מקום להתיר גילוח בימי הספירה לפחות אחת למספר ימים, שכן בוודאי שאין איסורי האבלות בספירת העומר ברמת איסורי האבלות בשבעה.

לפי מהלך זה היה מקום להתיר אף לאבל להתגלח תוך שלושים, כמו שראינו לגבי שפם המעכב את האכילה. ברור שלא נהוג כך[3], אך בכל הנוגע לאבילות י"ב חודש (וכך גם לגבי ספירת העומר), הקלה יותר - יש מקום לסמוך על ההיתר הנ"ל[4].  

גילוח לכבוד שבת

עד כה עסקנו בהיתר להתגלח מצד עצמו, אך אם באנו לדון בגילוח לכבוד שבת, יש יסודות נוספים להתיר ואולי אף לחייב גילוח למי שמתגלח באורח שוטף, שהרי חיוב שבת כולל רחיצת כל גופו ולבישת מלבושים, ונראה שאף גילוח, לפחות בזמן הזה, כלול בחיוב זה.

לגבי התנגשות איסור גילוח עם החיוב בכבוד שבת, שנינו:

"אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת".  (תענית טו ע"ב)

אמנם, ניתן לומר שדין אנשי מעמד הוא שונה כיוון שאין איסורם מדין אבילות, אלא כדי שלא ייכנסו למשמרתן כשהן מנוולים (שם יז ע"א). אך גדולה מזו שנינו:

"שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה - אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי - מותרין מפני כבוד השבת".   (תענית כו ע"ב)

ובפירוש המיוחס לרש"י כתב שם:

"אם חל תשעה באב בערב שבת, מותרין מלכבס בחמישי".

ואם כן, ראינו במפורש שהתירו מנהגי אבילות משום כיבוד השבת. התוספות מרחיבים היתר זה אף יותר מכך:

"אבל היכא דחל תשעה באב בחמישי בשבת, מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת".  (שם ל ע"א ד"ה 'ותרוויהו לקולא')

כלומר, למרות שאפשר לכבס ולספר למחרת, "אין להמתין עד ערב שבת, מפני טורח השבת"[5]. אפילו אם לא נקבל היתר זה של התוספות במלוא היקפו, ברור שיש כאן מקור שנוכל להסתמך עליו לגבי ימי ספירת העומר, בהם איסור האבלות הוא הרבה יותר קל[6].

סיכום:

נראה שיש מקום להתיר להתגלח בספירת העומר:

א. משום שמגיע למצב של גערה.[7]

ב. משום שאין חיוב לנהוג מנהגי אבלות.

אף אם נאסור להתגלח בימות החול בספירה, מכל מקום נראה פשוט שיש להתיר, ואולי אף לחייב להתגלח לכבוד השבת, כפי שמצינו בשבוע שחל בו תשעה באב.

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות   2002   לישיבת הר עציון

***************************************

ניתן למצוא "טופס אוטומטי להרשמה" באתר שלנו:

http://www.vbm-torah.org/hebsub.htm

 

דרך דואר אלקטרוני, אפשר לשלוח בקשה לכתובת

MAJORDOMO@ETZION.ORG.IL

עם התוכן:

GET YHE-TEST H-SUBSCRIBE

 

קיימת גם מערכת שיעורים באנגלית. כדי לקבל את רשימת השיעורים יש לשלוח בקשה לכתובת:

LISTS@VBM-TORAH.ORG

עם התוכן:

GET YHE-ABOUT COURSES

 

בשאלות אפשר לפנות למשרד הישיבה 02-9931-456 ולבקש את משרד האינטרנט, או לכתוב לכתובת YHE@ETZION.ORG.IL

 



*המאמר הופיע לראשונה בגיליון 133 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.

[1]  השיעור הועבר לבני הישיבה באייר תשמ"ז.

[2]  כמבואר בגמרא מסכת מועד קטן כב ע"ב, וברמב"ם הלכות אבל פ"ו ה"ג.

[3]  אם כי ידוע לי על מקרה שבו התיר הגאון רבי משה סאלאוויציק זצ"ל לעורך-דין שהוצרך לכך מפני פרנסתו, להתגלח אף תוך שלושים, אם כי אין נימוקיו ידועים לי.

[4]  יש, כמובן, לחלק בין בני-תורה השוהים בישיבה, לבין אנשי עסקים וכדומה.

[5]  הבית יוסף נדהם מהיתר זה, וכתב שוודאי תלמיד טועה כתב את הדברים, אך פסיקה זו מופיעה אף בתוספות הרא"ש שם, וקשה, אם כן, לקבל את השערתו.

[6]  אמנם באור זרוע כתב שההיתר הוא רק בכיבוס וכבוד השבת, ואילו תספורת - אסורה, אך המגן אברהם באר שהסיבה לאיסור היא משום שדרך העולם לכבס כל שבוע, ואין דרך העולם לספר כל שבוע, ואם כן, בגילוח, שדרך העולם לגלח כל שבוע, נראה שאף לאור זרוע יש להתיר מפני כבוד השבת.

[7]  או משום שאיסור גילוח קיים באבלות שבעה ולכל היותר באבלות שלשים.העורך.