mysql_error
לאתר ישיבת הר עציון
הפוך לאתר הבית דף קשר - בטאון הישיבה נקודת חיבור - בית המדרש לצעירים קשת - קול שידורי תורה מכללת הרצוג להכשרת מורים תורה ברשת - אתרי אינטרנט תורניים עיון בדף היומי

   זריחה:    
   סוזק"ש:  
   מנחה:  
   שקיעה:


שעון קיץ


הזמנים באדיבות kaluach

דף יומי:
   להצגת הדף
   הדף היומיומי
   דפי עזר
   שיעור מוקלט
   קצרדף להאזנה
   קצרדף להאזנה

 
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

****************************************

שיעורים בהלכה

****************

 

הרהורי שמיטה תשס"א

מאת הרב ליכטנשטיין שליט"א[1]

 

כבכל שבע שנים פותחים אנו בימים אלו את שנת השמיטה. שנה זו, שהתורה מייחדת מקום רב להגדרת מצוותיה והליכותיה, זוקקת התייחסות בשני מוקדים. כשם יש לבחון את פניה ההלכתיים - דיניה, הלכותיה והנהגותיה - של כל מצווה בתורה, כך יש לבחון, כמובן, גם את פניה ההלכתיים של מצוות השמיטה. אולם ביחס למצוות השמיטה נוסף על פנים אלו עוד פן, שהוא מעציב במיוחד: היחס להיתר המכירה. נושא זה התגלה השנה ככאוב במיוחד נוכח המחלוקת שנתגלעה מסביב לו, אשר הותירה טעם רע בפיהם של שלומי אמוני ישראל, הן האוסרים והן המתירים; אך כאב זה רק מצטרף לכאב האימננטי הטמון בהיתר המכירה, שאינו נובע מהמהומה שסביב לו. במצוות השמיטה באה לידי ביטוי יותר מבכל מצווה אחרת אזלת ידינו בגישור על הפער שבין המציאות לבין ההלכה האידיאלית ומורגש ביתר שאת כאבם של הקב"ה מחד ושל כנסת ישראל מאידך.

 

"בראש ובראשונה, מהווה מסכת השמיטה גוף הלכתי המשתרע על פני כמה תחומים: איסורי מלאכה וחובת שבתון, במקביל לשבת; איסורי אכילה וסחורה, מעין מאכלות אסורות; ניהוג קדושה וייעוד הפרי, כבתרומה ומעשר שני. נוסף על הרובד ההלכתי, ההלכות מעורות במכלול ערכים המכונן והמשתקף על ידן. אין כאן צורך לחטט בטעמי המצוות; הדברים נראים בעליל. יש להבחין בלפחות שלוש נימות: כשבת בראשית, שבת הארץ מחדירה מצד אחד את תודעת מרותו ובעלותו הבלעדית והמוחלטת של הקדוש ברוך הוא, ומצד שני היא משחררת את האיכר מטרדות חיי שעה מתוך מגמה שיפנה לתעסוקת חיי עולם. נוסף על כך, יש בה אף נימה דמוקרטית מובהקת, שהרי היא משווה קטן וגדול, עני ועשיר וכמעט ואף אדם ובהמה. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל".

 

מה נשאר לנו כיום מן החזון המרהיב הזה? כקליפת השום! המעבר מכלכלה חקלאית לתעשיינית הוריד מעל הפרק - עבור רוב רובו של הציבור - את איסורי המלאכה; ברם, בקשר לאלה המצב יחסית משופר. לא עוקפים ולא מסלפים; רק, למזלנו, לא נתקלים בהם. ביחס לאיסורי האכילה וחובת ניהוג הקדושה המצב חמור פי עשר. מהן האופציות העומדות לרשות החרד לקדושת השביעית, על כל פרטיה ודקדוקיה? הוא יכול להסתמך על פיקציה משפטית, לפיה - אוי לאזניים שכך שומעות - שדות הארץ, מהלבנון ועד נחל מצרים ומן הים עד הירדן, נמכרות או מוחכרות לגוי. אינני בא להרהר אחרי תוקפה ההלכתי של מכירה זו או אחרי קניין גוי להפקיע מידי קדושת הארץ - אפילו אם נניח שהמתירים צודקים, התופעה כשלעצמה צריכה לזעזע. אלטרנטיבית, המפקפק בהיתר יכול להשיג פירות מתוצרת חו"ל או משדות ערבים (אם הוא מוכן לסמוך על הוראת ה"בית יוסף"). אך מה רב הפער בין אותה התרוצצות לירקן ותשלום שערים מופקעים עבור יבול נכרי, כאשר האדם מתמרמר על טורח הדרך וההוצאות ובמקביל מחזיק טובה לעצמו על רמת צדקותו - מה רב הפער בינה לבין "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה"?! כלום יש להכיר את הקשר שבין אותה יוהרא לבין שחות האדם ורוממות הבורא העומדות במרכז פרשת השמיטה? בין הזהירים באיסור ספיחים, מהו אחוז החיים את השביעית בשמחה תמימה, לעומת המצפים, כמעט בכליון עיניים, להיפטר מעולה?"...

 

במישור ההלכתי הצרוף מעורר היתר המכירה שתי בעיות עיקריות. ראשית, שאלת תוקפה של המכירה: באיזו מידה תקפה מכירת הקרקעות לנכרים? באופן מעשי מתבצעת המכירה ברמה כללית-לאומית, שהיא ודאי פרובלמטית, וברמה פרטית, שהיא אמנם בעייתית פחות, אך גם תוקפה ההלכתי נתון בסימן שאלה. גם אם אנו מקבלים שישנם מקרים שבהם מותר להערים על מצוות התורה, כפי שכותב הרב קוק בהקדמתו ל"שבת הארץ", מתעוררת השאלה האם אכן ההערמה פועלת והקרקע מכורה. בהנחה שהמכירה היא בעלת תוקף מעורר היתר המכירה בעיה הלכתית נוספת: האם אכן יש לקניין הגוי יכולת להפקיע את הקרקע מהמצוות התלויות בארץ בכלל וממצוות השמיטה בפרט. אלו הן שתי שאלות הלכתיות כבדות משקל, וברור שבחינתן משפיעה על יחסנו להיתר המכירה.

 

מעבר לרמה ההלכתית הצרופה היתר המכירה הוא בעייתי, כפי שציינו, מבחינה נוספת. כמעט שאין תחום אחר שבו אנו חשים ברמה כה גבוהה את המתח העז שבין כאבו של הקב"ה מחד וכאבה של כנסת ישראל מאידך. תוספות בסוף מסכת כתובות מביאים את דעתו של רבנו חיים "דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (כתובות קי: תוד"ה הוא). בדור האחרון זכינו לחדש את היישוב בא"י והתמודדנו עם קיום המצוות התלויות בארץ בהצלחה לא-מועטה, אך מצוות השמיטה הייתה ונותרה האגוז הקשה ביותר. איננו יכולים להשבית את החקלאות בא"י לשנה שלמה מבלי לאבד בשנה שלאחריה את כל השווקים בעולם ולגרום בכך להתמוטטות החקלאות היהודית בארץ הקודש. ניתן אמנם לערוך הבחנה בין החקלאי, שאינו יכול להשבית את שדהו, לבין הצרכן, היכול להחמיר ולהימנע מהסתמכות על היתר המכירה; אך ברור שללא צרכנים הקונים את יבולם עתידים החקלאים והחקלאות להתמוטט. יתר על כן: גם אם אדם פרטי או סקטור קטן יחסית יכול להחמיר מבלי לפגוע אנושות בחקלאות ברור שהדבר אינו עומד בקנה המידה המוסרי שטבע קאנט, שלפיו על האדם להתנהג בצורה שבה הוא רוצה שיתנהגו כולם. טובתה של כנסת ישראל דורשת להקל ולהתיר את המכירה כדי למנוע התמוטטות כללית של המפעל הציוני החקלאי בארץ.

 

במקביל לדרישת טובתה של כנסת ישראל אנו חשים בעצמה רבה את כאבו של נותן התורה. דווקא את מצוות השמיטה - מצווה חשובה ביותר, שהעומק האידיאלי שמאחוריה ברור לחלוטין ושניתן להזדהות עמה בנקל - דווקא אותה אנו עוקפים ומסתתרים מאחורי פטנט הערמה במקום לקיימה כראוי. לצער על עצם ההערמה ועל הבעייתיות ההלכתית שבהיתר מצטרפת נקודה נוספת: חלק מהאנשים מדרגים את עצמם מבחינת יראת שמים על פי ההסתמכות או ההתנגדות להיתר המכירה. אנשים המחליטים שלא לסמוך על ההיתר צובעים את עצמם בעיני אחרים - ולעתים אף בעיני עצמם! - כיראי שמים וכמקפידים במצוות, ואילו הסומכים על ההיתר, מצדם, מצטיירים כחלשים בדתם. במקביל מקבל היתר המכירה, שהיה צריך להיות נושא למחלוקת הלכתית לגיטימית, אופי מחנאי: אלה שבמחנה מצדדי ההיתר רואים בכך מלחמת קודש כאילו אין יסוד אמתי להחמיר, ומן העבר השני אנו מגלים עולם של מריבות, פלגנות ואולי אף חרמות.

 

"כרגע, אין באופק פתרון שיענה על דרישות היישוב כולו, ואין קרן שמיטה שתוכל לספק את צרכיה של המדינה כולה. מצד שני, אינני מציע, חלילה, שיש להתעלם מחובות הלכתיות, ככל שאינן מתוקות לחיכנו. איננו יהודים קונסרבטיביים, והרינו מבינים היטב את מלוא האחריות אף למצווה שכביכול פג טעמה. אני רק עומד על נקודה אחת: שנכיר את המציאות - ושנבכה עליה".

 

נראה שלבעיה שהעלינו אין מוצא המניח את הדעת לחלוטין. מחד, ברור שבעיניים הלכתיות מעוררת הסתמכות על ההיתר שאלות קשות. מעבר לכך, אנו נדרשים להסכים למכירת חלקים מארץ ישראל לנכרים ולתת לה יד; וברור לחלוטין שאותם אנשים שהם בראשי הלוחמים בעד ההיתר היו הראשונים לעלות על בריקדות ולהכריז על מלחמת מצווה לו הייתה המכירה אמתית. אולם מאידך, רוב בניין ורוב מניין של עם ישראל מסתמך על ההיתר, ופסילתו עלולה להוביל לתחושת ניתוק ועליונות. למעשה אני חש מדי שמיטה בין הפטיש לסדן, וברור לי שההכרעה צריכה להיות מורכבת ולכלול איזונים לשני הכיוונים. אישית לא מלאני לבי לסמוך על ההיתר בשל הבעיות ההלכתיות והעקרוניות שהוא מעורר, אך אני נזהר מכל תחושת עליונות כלפי הסומכים עליו; מבחינת שיקול דעתי פשוט איני רואה דרך לסמוך עליו.

 

ההכרעה ברמה המוסדית היא קלה יותר, שכן בלתי-אפשרי לסמוך על ההיתר במטבח הישיבה, וליצור בכך מצב שחלק מהבחורים והר"מים לא יוכלו לאכול בו. אמנם ניתן היה להציע להנהיג הפרדה בין הסומכים על ההיתר ובין אלו שאינם סומכים עליו, אך מחנאות בתוך הישיבה היא תופעה פסולה וחמורה שעלולה להוביל לקטסטרופה חברתית ומוסרית. לכן אין לנו מוצא אלא להימנע מלסמוך על ההיתר באופן גורף, אך נעשה כל מאמץ כדי לסמוך עליו במקום שהדבר אפשרי.

 

"התהליך כולו נצפה מראש. מעניין שבשני מקומות הזהירה התורה על רפיון בטחון - ופעמיים נכשלנו. ביחס לשמיטת קרקע נאמר "וכי תאמרו מה נאכל וכו' " - והגענו לידי היתר המכירה. ביחס לשמיטת כספים נאמר "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכו' " - ומסתדרים בפרוזבול. שתי מצוות, שתי פונקציות; שני אתגרים, שתי טרגדיות. חוגים ליברליים מרבים להצביע על תקנת הפרוזבול כעל הישג מרשים, המדגים את כושר יכולת ההלכה להסתגל לתנאים חדשים. אך האמת תורה דרכה. כלום שש הלל, ואפילו עם כל הסמכות שבעולם, לעקוף מצוה? וכי לא ניגש לתפקידו בלב נשבר ונדכה? למרבית דאבוננו, מצא הלל את עצמו ואת דורו במבוכה. מצד אחד, התורה הלא ציוותה להלוות כסף, בפרט לעניים. מצד שני, היא גזרה אומר שאחת לשבע שנים יש להפקיע חובות ולהתחיל מחדש, ואף הצמידה אזהרה שדרישה זו לא תערער את הנכונות להלוות. אילו אכשר דרא, היו שתי המטרות ניגשות. הזקוקים לכך היו מוצאים את המשאבים הדרושים, ומלווים היו מתחנכים, לפחות פעם בשמיטה, להרפות לשנייה את האגרוף ההדוק בו אנו מחזיקים בכל פרוטה כבבת עינינו. ברם, לא אכשר דרא, ובעלי ההון החלו לטרוק שער בפני נצרכים. בעל הלכה רגיש מבין במלוא תחושתו עד כמה כאב הצורך שנוצר להכריע בין שני הערכים. איזה מחיר היה הלל מוכן לשלם כדי שלא לעמוד בפני הברירה האכזרית? לא תרועת תשואות יצאה באותה שעה מפיו. כשהסתכל בפני המציאות, מילה אחת היתה בפיו: ניצחתני. הנני, נציג ההלכה והמסורה, אמנם מצליח להיחלץ, אך במישור אחד נשברתי. במקום לשמור ולקיים, התקנתי עקיפה.

 

זה מצבנו היום אף ביחס לשמיטת הקרקע. מבחינה פורמלית ייתכן שהכל בסדר, אך את שבת הארץ אין אנו מקיימים. אנחנו - תומכי ההיתר כשולליו, הקונים כרגיל כצופים בלוחות - לא משמטים אלא משתמטים. אינני רואה דרך, בעתיד המצופה, להציל את המצב; אך לפחות שיישאר לנו - כפי שנשאר להלל בשעתו - הכאב. באין ברירה נפעיל את ההיתרים והעקיפות למיניהם, ונכפה ראשנו בפני המציאות; אך אל נשלים אותה. נודה בכשלוננו ונצטער עליו - ונצפה שהמקום ישלים לנו חסרוננו".

 

 

הערה

[1]   סיכום שיחת הרב מיום ד' בתשרי תשס"א. השיחה סוכמה על ידי יצחק ברט, אולם הסיכום לא עבר את ביקורת הרב. הציטוטים ללא ציון מקור לקוחים בשינויים קלים מתוך מאמרו של הרב, "הרהורי שמיטה", שנכתב לקראת שנת השמיטה תשל"ג, הודפס לראשונה ב"עלון שבות" שנה ד' גיליון י', והודפס שוב ב"עלון שבות" גיליון 115 וב"עלון שבות בוגרים" גיליון ג'.